הם יושבים ומפזרים הבלים על כל סובביהם. משפטים חסרי פשר ומנותקים מהיגיון. אמירות טפשיות ומיותרות. הגיגים שכל מהותם להישמע נכונים ולאפשר לאחרים להנהן מתוך מחוייבות אנושית לכבוד בסיסי.
ובשם אותו כבוד נאור איש מסביב לשולחן אינו קוטע אותם. אף אחד לא הולם באגרופו על השולחן ומטיח בהם כי מילותיהם טפשיות, מזהמות את חלל האוויר שעד לאותו רגע היה בעל משמעות. הנימוס משתיק את הביקורת ומרפד את הדיון במלמולים ריקניים. קדושת יחסי האנוש מרדדת את השיח ומקפיאה את המחשבה. מעקמת את השכל הישר, משביעה במלאכותיות את הרעב לשינוי.
ובסיכום הדיון חוזרים על המילים ומגדירים הנחיות. אם יכלו ההנחיות לדבר, היו מלינות וודאי על הזנחה. איש לא ייגע בהן לעולם בתום הדיון. יאספו האנשים את חפציהם ויתקדמו אל הדיון הבא. יעטפו עצמם גם שם בהבלי שיממון.
וברגעים אלה נודדות המחשבות אל מחוזות דמיון רחוקים. אם רק ישבו אנשים נבונים ותכליתיים סביב השולחן ניתן היה להגיע במהירות אל היעד. אם היו נזנחים הנימוסין המגבילים האלה הייתה נגלית המטרה האמיתית, שנזנחה באמתלות כבוד ועצלות. איפשהוא, מישהו היה פורץ דרך ומשנה את העולם. הרכב מדוייק ונועז של אנשים כבר היה מקבל החלטות ומוצא את התרופה לסרטן...
...אך לעת עתה נמשיך בדיון הנוכחי. יסתיים הוא פחות או יותר בשעה המתוכננת. אין בכך חשיבות רבה. הרי מעולם לא התחיל...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה