אני רוצה לבוא איתך. ילדה קטנה, בת שלוש, אוחזת בי חזק. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. ולרגע לא ברור אם מבקשת או דורשת. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. הרי יודעת שכבר שמעתי אך אינה מרפה, מנסה להביס את האמתלות לדחיית רצונה במפגן נחישות משכנע. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. בכלל אינה יודעת לאן אני הולך וזה גם לא משנה עכשיו. זה למקום אחר בו תוכל להיות איתי. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. ולקראת הסוף סדיקה בקול. השלמה? עייפות? אני רוצה לבוא איתך. אבל היא לא תבוא הפעם. והיא בוכה.
אל תעזוב אותי. אני ניגש אליה בזהירות ומנתק אותה מהקיר. אישה מבוגרת שאני מכיר מאז ומעולם. ובכל זאת משהו שונה בקולה הפעם. תראי, אפשר לצוף כאן. תישעני לאחור, אני כאן. אל תעזוב אותי, היא מתחננת בצחקוק של אימה, אל תעזוב אותי. תראי כמה הפסדת שנאחזת במעקה. תראי כמה פספסת. רק אל תעזוב אותי, אל תעזוב אותי. עמוק בלב היא סומכת עליי, אבל לא במאת האחוזים. יש בה ספק וחשד שיבוא יום ואמרוד. אל תעזוב אותי בבקשה, אל תעזוב אותי. השיטוט נמשך והיא אינה נהנית ממנו במיוחד. מדוע הסכימה להניח למעקה הבטוח? אל תעזוב אותי. בבקשה אל תעזוב אותי. אני מחזיר אותה בעדינות אל הקיר. עוד רועדת מעט.
יש ילדים המפחדים להירדם בחושך.
יש מבוגרים המפחדים להתעורר באור.
אך בעצם לכולם, לכולם פחד אחד.
פחד אחד לכולם. פחד אחד.
אחד.
אל תעזוב אותי, אני רוצה לבוא איתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה