יש מילה שנטבעה בי בידי אחר. נאמרה ברגע אחד ונחרתה בעומק, מתחת לעור. לנצח נקשרה בבעלותו. הייתה שם לפניו אך נצבעה במחטף בצבעיו. ומאז, בכל פעם היא מציפה את זכרונו. כמו הושאלה במזיד למזכרת עד. ואולי זוכה הוא לתגמולים על השימוש התכוף. כבמזימה מכוונת היא נציגתו בתוכי. שומרת על גחלתו. כובלת את כמיהת השכחה.
ולעיתים אני מחפש מילה שתחלץ אותי ואיני מוצא. מהרהר באפשרות הקלושה שישנן מילות מרפא שטרם התגלו. תוהה הייתכן כי בכוחן לרקוח שיקוי מילולי שייתן מזור לאילמות עצובה.
ויש שאני מלא חרטה על מילה אחת שנאמרה. שמכל המעשים והפעולות שיש להצטער עליהן, היא החמורה מכולן. חרף ממדיה הדלים מפזרת ייסורי הברות בכל נשימה.
ופעמים רבות מדי חשתי נצור אחרי חומות מילתי. כאדם הכובל עצמו מרצון באזיקי כבוד, מוותר על חירותו בתמורה לעקרון שאיש לא חוקק מלבדו. משתעבד בחפץ לב, עת הופך ליבו לחפץ.
הרים נישאים בעולם הזה, ונהרות גועשים ושמיים נצחיים ונופי פרא. ולמול כל אלה ניצבות כמה אותיות שכוחן עוצמתי מכל. מעוררות אימה, זורעות חרטה, מלהיטות עצב.
גם אנחנו אותיות בודדות. מחפשות צירופים ראויים, חולמים על סמיכות ומשמעות. למצוא את המילה שלנו, הביטוי הנכון לסערת השתיקה. מבקשים להשתמש בכל האותיות שיש ולמצוא עוד. מקווים שיום אחד תגיע אות סופית של אושר. או לפחות אות שאפשר להפסיק לחפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה