גם שיריו הסוערים ביותר של יורם גאון לא הצליחו לייצר את כמות הרעש שגררה התבטאותו האומללה השבוע. קיתונות של ביקורת, בוז וזעם הופנו כלפי האיש, שרק אמש היה מאושיות התרבות הבלתי מעורערות של מדינת ישראל - והיום, נחת ללא מצנח לתחתית השאול, מרתפם של עוכרי המדינה וארגוני השמאל החתרניים. אין ספק כי היה זה כבר לתחביב לאומי, להתגנב בשקט מאחורי דור הנפילים הממוקם לו אי שם באיגרא רמא, ולהמתין לשעת כושר כדי לדרדרו מטה. כאילו כל קורבן המושלך התהומה מקנה לנו, הנותרים, שדרוג מקומות ומעלה אותנו כמה שלבים למעלה. אלא שההפך הוא הנכון, האורבים - ממש כמו עורבים - תמיד מרחפים למעלה ללא מנוח. הם עשויים להנות מבשר נבלות מעת לעת, אך לעולם לא ימצאו מנוח ולא יכובדו בתהילה. גם אם את חברת כנסת מהוללת, עם עבר עשיר במשרד החינוך, שמבקשת לעשות הון פוליטי מהתנגשות עם זמר בגמלאות - הדבר לא יצלח לך. האורבים יוותרו לעד מגונים יותר מהמגונים.
ואולם - מובן כי זהו אינו מוקד העניין. הדבר המעניין בהתבטאות האומללה של גאון - היא היותה לא-אומללה. יורם גאון צודק. אמירתו מדויקת, נועזת וחשובה. ראשית חשוב להבהיר, כי גאון לא כיוון בדבריו אל כלל הזמר המזרחי. רק אנשי הטובלים עצמם בהבל וברשע יטענו כך במזיד. גאון כיוון אל הרדידות והחלטוריסטיות שאופפת בשנים האחרונות את הזמר הים-תיכוני, ומציפה את הרחובות ואת תחנות הרדיו בזבל טהור. תופעת שירי ה"אני אוהב אותך-אוהב אותך כל כך - ביום וגם בליל - תהיי איתי שיראל", כבר מזמן לא מסתובבת רק בתחנה המרכזית ובתרבות הקסטות. הפופולאריות הציבורית הביאה את הרדידות הזו גם אל חברות הדיסקים המובילות, אל רינגטוני הסלולאר ואפילו לקיסריה. לרגע אל תזהו אותי עם גזענות - הרדידות הזו פושה גם במסכי הטלוויזיה בהובלת "האח הגדול", והיא מוסיפה לחלחל בנו גם לנתיבים אחרים שהיו בעבר "מגדלי שן" של קולטורה. את השטף הזה קשה מאוד לעצור.
איני מייחס ולו דקת רצינות לאלה המבקשים להגן על "היוצרים החדשים". המילים רדודות, השירה חוזרת על עצמה, הסגנון שחוק והלחן סביר. אלא שאותו הלחן הסביר כבר הוצמד לעשרות טקסטים, שגם בהם ניתן לזהות כעשרים מילים בלבד המשובצות בכל פעם בסדר אחר. ניחשתם נכון - כולם נעשו להיטים. לעולם לא אתייחס ברצינות לאומן צעיר, בן 25, שמתראיין בגאווה לרגל צאת הדיסק העשירי שלו. אין בכך שום כבוד, לא לאומן, לא לאמרגנו הממולח, ובטח שלא לנו.
הטענה הבולטת ביותר שהושמעה השבוע, כמחזור של טענות שהושמעו גם בעבר - נגעה לטעם הציבור. הרי אם זה מה שהציבור רוצה, זה מה שהוא ראוי לקבל. הרדיו צריך להשמיע את מה שהקהל מבקש, והטלוויזיה המעוניינת בהישרדות נדרשת להתנהג בהתאם. כל ציפייה אחרת נובעת מתמימות, בורות או אדישות לסביבה המסחרית המתפתחת. אנחנו העם, העמחא, לא צריכים את הכובד הזה. שמרו אותו לאקדמיות שלכם. תנו לנו לרקוד בחתונה עם צלילים קלילים, וספקו לנו בידור זול לפני השינה. יודעים מה? ספקו לנו בידור זול כל היום. מספיק קשה כאן, והעולם הרי מצחיק - אז צוחקים.
אלא שהמציאות התרבותית, או כך לפחות אני מקווה, צועדת גם לכיוונים אחרים. הובס היה מהראשונים שדיבר על "מצב הטבע", המצב ההיפוטתי ששרר בעולם טרם התגבשות המדינות והחברות המתקדמות. במצב זה פעל כל איש למען עצמו, תחת יצר הישרדותי בסיסי. האלימות פשטה ברחובות, ולא נוצרו שום שיתופי פעולה - אדם לאדם זאב. המדינות נועדו אפוא, אליבא דהובס, לייצר מחסה והגנה עבור האנשים. הם התקבצו יחד בעיקר כדי לחיות, להיות בטוחים. האינטרס הבסיסי המשותף (ואולי היחיד) לבני האדם בהמשך קיומם הוא שהביא אותם לוותר במידת מה על החירות המוחלטת ולהתקבץ יחד במושבות, בערים ובמדינות. הובס מתמקד בעיקר בנושא הקיומי משום שלא יכול היה להעלות על דעתו אינטרס חזק מכך שהיה מושיב יחד את הפרטים השונים תחת עול שלטוני אחד. ואולם, אני סבור שהיו כוחות נוספים שדחפו את האנשים האלה יחד - והם בעיקר רעיוניים.
יודעים היום כולם כבר להסביר שבטחון זה לא רק כמות טנקים. מדדים של בטחון לאומי בשנים האחרונות בוחנים גם רמת הכנסה ומוראל לאומי, פערים חברתיים ואמון במוסדות הציבוריים. משתנים רכים אלה נתפסים כחלק מהמארג הכולל שמעיד על יכולתה של חברה ומדינה להתמודד עם האתגרים הניצבים מולה. מדינה חפצת חיים נדרשת אפוא שלא להסתפק ביצירת בטחון פיזי-קינטי עבור תושביה, אלא גם ללכד אותם יחד ולהצעיד אותם אל קדמה ושגשוג. מתוקף כך, היא נדרשת לקבל אחריות ובעלות גם על נכסים רעיוניים ותרבותיים, שאיש אינו יודע להגדיר. מיהו שאמור לקבל את האחריות הזו לידיו? כאן בדיוק טמונה הבעיה. לא בידי השלטון יש להפקיד את תו התקן התרבותי, כי אם בידי הקולקטיב. כאן בדיוק מגיעה לשיאה הבעייתיות במשוואה הזו - ההסכמה כי החברה צריכה לשמור על איכות תרבותית היא אמורפית. כפי שהצבא כבר הבין מזמן, ברגע שהאחריות מצויה בידיים של כולם, היא למעשה לא מצויה בידיו של אף אחד. ומאחר שאין שום אפשרות למנות "אחראי תרבות" במדינה מבלי להיגרר לפשיזם, הרי שהפתרון היחיד שמציעה הדמוקרטיה היא הפקרות רוחנית, המתורגמת חיש מהר להידרדרות תרבותית, ומן הסתם תעמיק בהדרגה גם את תופעת השפלות המוסרית. רבות דובר על יתרון החופש על פני התכנון, ואולם כל זאת בתנאי שמשוכנעת החברה כי תוכל להוסיף ולהתקיים בעוצמה ובבטחון תוך פיקוח הדדי. ברגע שחלקים נרחבים בציבור מתחילים לחוש כי הרדידות עולה על העומק וכי השטחיות פשטה בכל, גובר החשד כי משהו במערכת הבלמים השתחרר, וכי זה הזמן לחשוב על חלופות.
אינני מציע להקים משרד לפיקוח תרבותי, או להעניק סמכויות יתר בידי הממשלה בנושאי תרבות ורוח (נהפוך הוא, אני מתרשם כי לפרקים יש בידי הממשלה יתר סמכויות תקצוב והשפעה בנושאים אלה). ואולם, נכון הוא לנו, כאזרחים מודאגים, לעסוק ולדון, להשפיע ולהתריע - למול הידרדרות הנכסים התרבותיים שלנו. הרדיפה העיוורת אחר "דעת הקהל" היא תוצאה של חלחול רעיונות פוליטיים למגרשים תרבותיים. היצר ההישרדותי שלנו הוא היחיד שיכול לחצוץ ולבלום את התופעה - בין היתר באמצעות מתן תזכורות לאיך הדברים יכולים וצריכים להיראות. אין דרך אחת להישמע "נאור", לתבונה פנים וצלילים רבים. ואולם הבה נתקרב אליהם, בטרם ייעלמו לחלוטין מהמרחב התרבותי שלנו. צריך ונכון, דווקא בימים אלה, לחזור אל הקלאסיקות ולנסות להבין מדוע הקסימו את עיני מליונים במשך מאות בשנים. נכון להיחשף למרחבי תרבות חדשים, להתרשם מיצירות ומתיאורים שדהו ועומעמו. המענה לרדידות המוזיקלית הוא אפוא פחות בביקורת תקשורתית ויותר בהצבת חלופות ראויות, חלקן חדשות וחלקן וותיקות. צמיחתה של חברה תרבותית צעירה ותוססת, שתבקש להנחיל מחדש ערכי איכות מגוונים ככל הניתן, היא צורך תרבותי, רוחני וקיומי במדינה חפצת חיים. אין כל רצון ללמד את הציבור מה הוא רוצה או צריך לשמוע. אבל זכותו להכיר במלוא זכויותיו, ובמגוון האפשרויות האדיר והבלתי נדלה שעומד בפניו מאז שחר התרבות האנושית.
