תרגיש כמו בבית

אתמול בערב שודרה כתבה בערוץ 10 בנושא "הדירות התל אביביות להשכרה". לא כתבת תחקיר משובחת, כי אם תמונת מצב עדכנית שבאה לשקף לציבור הצופים מה באמת מקבלים השוכרים הנואשים הבאים למצוא לעצמם קורת גג צנועה בעיר הגדולה. תמונות קשות, לכל הדעות. אלא שכשאני בהיתי בדירות האלה, לא ממש חשבתי על עסקי הנדל"ן.. חשבתי על עצמי.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש כמי שמכיל בתוכו חציצות גבס מגבילות. אני מכיל בעצמי ניגודים שלא באמת יכולים לשבת אחד עם השני, ונעזרים בקירות ארעיים ודקים, קורות מייצבות ותאי מגורים נפרדים. החבילה הזו לא ממש יכולה להחזיק, והיא חייבת את החלוקה הזו, את חיץ ההפרדה שיבטיח קיום מקביל של רכיבי נפש מסוכסכים, מנוגדים. בעל הדירה תמיד מרוויח יותר כשהוא מחלק את הבפנים לחללים נפרדים, לדירות קטנות ללא חלון, תאי כליאה מודרניים שניתן להשכיר.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם חדר השינה שלי פונה אל השכנים. ככה בלילה, המחשבות נודדות אל האחרים, ואל הקנאה במצבם המשופר. הם תמיד קיבלו החלטות טובות יותר, הם תמיד במסלול חיים מבטיח יותר. הם נראים יותר טוב ונשמעים חכמים יותר. רגע לפני שאנחנו נרדמים האחרים באים לבקר, ולהתריס בפנינו שאנחנו מפגרים אחרי העדר, כבשה שחורה של האנושות. לפחות בחורף, החלון נשאר סגור.

כמו הדירה הקטנה הזו, גם אני מרגיש לפעמים שאני לא באמת חי בדירה משלי. אסור לי הרי לעשות שום תיקון רציני בחדרים מבלי לקבל רשות. אני רק שוכר כאן, ובעצם המבנה שייך לאנשים אחרים - שאני תלוי בהם, שאני עובד אצלם, שאני חייב להם. הם מפקחים, תובעים תשלומים חודשיים, ולפעמים מרגישים הרבה יותר "בבית" ממני - בדירה שלי. הם הקובעים האמיתיים, הם בעלי הבית. ושכר הדירה כל כך גבוה, וממשיך לעלות.

הדירות הצפופות האלה, באמת לא תענוג גדול. כנראה שזה חלק מהמחיר הכבד של החיים בתל אביב. תמיד ידעתי שאגור שם בעתיד, בין קירות שסופגות את ריח הפיח והים. וככל שמתבגרים, מתחילים לחשוב פחות על הדירה ויותר על הדייר. בסופו של דבר, הוא צריך להרגיש טוב בבית. גם כשהוא בחוץ.

בשביל מה

הדיסק של יוני רכטר היה מוטה על צידו, עדות לכמות הפעמים שנלקח מהמדף והושמע. לא פלא, אני חושב לעצמי, הוא באמת אחלה אומן. אני בוהה בו לרגע ונזכר בתוכנית שנדחקה, ומצהיר: "מתישהוא שיהיה לי זמן, אני מתכוון לעשות את זה. אני אקח פה את הדיסקים הטובים מהמדף ואכניס אותם לאייפוד שלי". "מתישהוא שיהיה לך זמן?", הוא תוהה. אני מסתכל עליו ולא מבין. "תעשה שיהיה לך זמן", הוא מפציר. אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. ברור שאני מתכנן לעשות את זה, וכבר הרבה זמן שאני מתכנן לעשות את זה בקרוב. הגיע הזמן שגם אסדר סוף כל סוף את רשימת האייפוד שלי לריצה. אוסף שירי יום הזיכרון המהולל שלי לא נותן לי את המוטיבציה המתאימה להרים את הרגליים בהליכון. הגיע הזמן להמיר את הליכה בקיסריה לריצה בתל אביב.


הזמן, ככה הוא מסביר לי, נמצא בידיים שלך - ואתה מחליט איך אתה מסדר אותו. תסתכל על רשימת המטלות שארגנת לעצמך. תראה כמה דברים שמת בסוף השבוע, זה לא הגיוני. הוא מותח קו מעליב על שישי וגם על שבת (קיוויתי שיימנע מכך), וכותב לידם בגדול: "חופש!". חשבתי שבכך יסתכמו הדברים, אבל הוא לא מרפה. "מה עשית כשסיימת את הספר?". לא יודע, מה עשיתי? אני מנסה לשחזר... דווקא אחלה ספר. "ישר לקחת ספר חדש, עוד באותו הערב". נכון, אני מאשר. מאז שקראתי בכתבה המפחידה הזו כמה מעט ספרים יצא לו לבן אדם לקרוא בימי חייו (פחות ממה שיש לי על המדף), נשבעתי לעצמי שעליי להספיק כמה שיותר - קלאסיקות, ביוגרפיות, ספרי היסטוריה. אני לא מוכן שיתקילו אותי באיזו יצירה "שחייבים לקרוא", שאני פסחתי עליה. "כן, אבל מתי פעם אחרונה סגרת ספר והרגשת כל כך נפעם שלא יכולת לקרוא עוד שום דבר אחר?", הוא מתריס, ואני משתתק. "אתה לא מרשה לעצמך להתרפק, לנוח", הוא אומר - ואני מיד מתכנס ומתבאס ותוהה מי נתן לו את הזכות להיות כל כך צודק.


זה מרדף אינסופי, כך מסתמן. אחר התדמית וההישג וההצלחה. זה באמת קו אופק דימיוני שמתרחק ככל שמתקרבים אליו, מובל על ידי עשרות ציפיות המשכפלות את עצמן בכל פעם שאנו זוכים בהצלחה. זה מליון זוגות עיניים שקיימות רק בראשינו אבל משגיחות אחר כל מילה וצעד שאנחנו עושים. זה המראה הנכון והניסוח הנכון והציון הנכון והתואר הנכון וההחלטה הנכונה לקיץ הקרוב ולסתיו הבא. זה החברים שתמיד מנהלים חיים בריאים יותר, והמשפחה שתמיד מבינה נכון יותר מה אתה באמת צריך. וזה השעון, יצור אכזרי מעין כמותו, שממקום מושבו על פרק היד מצעיד אותנו מלחץ בוער לתעוקת חזה בועטת. וזה בסדר, אני ישן טוב. אבל קם מוקדם כדי להמשיך במשחק הזה. והכי חשוב - זה היכולת המהוללת להתנסח בבהירות לגבי זה, ולהסכים - כל כך להסכים - עם זה, באופן שמצחצח את המצפון עם פוליש ומאפשר לנו להמשיך בסערת החיים.


הלוואי שהייתי יכול לחתום את זה עם איזה מסר או תרופה משכנעים, אבל באמת שאין לי. השאלה המרחפת מעל הכל היא "בשביל מה". בשביל מה אנחנו חיים, ומה בעצם חשוב לנו - להספיק? לבלות? ליהנות? התשובה לשאלה הזו יכולה לחסוך כל כך הרבה יסורי מצפון וחרטות - למה לא קראנו, למה לא הקשבנו, למה לא מיצינו. בשביל מה, בשביל מה. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שיש לזה תשובה. יכול להיות מאוד שזה עניין של השקפה, של משחק פרטי. אני אמשיך לרוץ בידיעה שאין קו סיום ושלעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל המירוץ עצמו הוא דרך חיי. אוכל לאזן אותו (ואם לא, הגיל יירתם למשימה), אבל לעולם לא להעלים אותו. התאווה הזו - לידע, להשפעה, לעשייה, טמונה בנו. ברובנו. היא מנוע שלא נכבה, והיא משעבדת אותנו בהצלחה. הבערה הזו עיוורת, היא לא תתן כמעט לשום דבר או לאף אחד לשנות אותה. ואולי היא לא צריכה באמת שינוי, אלא ליטוף. מישהו שיזהה אותה, שיכיר בה, ושינווט אותה למקומות רגועים יותר, שפויים יותר. 


קראתי בספר לאחרונה, שאין דבר יותר קשה לאדם מאשר פשוט לנוח. לשבת על כסא נוח בחופשה ולדעת שעכשיו הוא מתרפק ונח, ושזה לא נחשב בזבוז זמן. להפך, זו מתנה לחיים ולבריאות.


הייתי מרחיב על זה יותר, אבל חייב לרוץ לשיעור.

הבנה לקוייה

"סיפרתי לך שאובחנתי?", היא שואלת. אני מסיר עיניי מהמחשב ובוהה בה. "אובחנת למה?", אני משתדל להתעניין. "אובחנתי כלקויית למידה", היא מספרת. אני מסרב בתוקף להתלהב או להתרגש. הרי כולם מאובחנים. לכולם יש תעודה על הקיר המאשרת כי סיימו בהצלחה אבחון מקיף וזכו לקבל תואר המאשר את כי גם הם לוקי למידה, מסוג כלשהו. הסוג שלה אינו שונה. היא קוראת מהר ונבונה כמו שכולנו רוצים להיות, אבל יש לה בעיה עם טקסטים. היא מאבדת בהם ריכוז, לוקחת הפסקות ארוכות. היא משחזרת ומגלה שתמיד הייתה כזו - בלימודים, בצבא. היא לא מבקשת פטורים או רחמים. רק הכרה רשמית, ואולי כמה טכניקות שיעזרו לה להשתפר. 


אני חוזר לעיין במאמר שלי עד שמחליט להחזיר לה בהפרעה משלי. "את יודעת", אני מציין, "אתה מזכירה לי את איינשטיין". היא לא מספיקה להיות מוחמאת ואני מסביר. במאמר שאני קורא עכשיו על מגמות הפוסט-מודרניות מוזכר בהקשר שולי שאיינשטיין היה ידוע בצורת החשיבה הציורית שלו. נסתבר, שאיינשטיין לא היה טיפוס ורבאלי במיוחד. הוא העדיף לשרטט ולא לכתוב, לאייר ולא לבטא במשפטים ארוכים. מה שמעניין בזה, היא העובדה שזה לא נתפס כתכונה שלילית או בעייתית. להפך - זה נשמע די מרשים. איינשטיין ויכולת החשיבה הציורית שלו. הוא לא נתפס כלוקה ביכולתו המילולית או בעל צרכים מיוחדים. להפך, מי מאיתנו לא רוצה להיות דומה לאיינשטיין שהתקשה ורבאלית. פתאום זו כמעט מחמאה.


באופן מפתיע, הרעיון הזה מתקשר גם לנושא המאמר - המעבר המתחולל בעולם מהמכניות של העולם המודרני לגיוון ולעושר הזרמים הפוסט-מודרניים. בימינו, מי שקצת מתקשה בהתמודדות עם טקסטים ארוכים סובל מליקוי למידה. הוא אינו עומד בסטנדרטים האקדמיים והמדעיים שגובשו במאות השנים האחרונות ומהוות מודל לחיקוי עבור כולנו. אלא שהמציאות פשוט מכתיבה אחרת - אין דבר כזה "צורת חשיבה נכונה", וגם לו דרך אחת ויחידה להסביר או לפתור. הטבע ברא אותנו הרבה יותר מגוונים, וכל אחד יכול לבחור את דרכו שלו להתבלט ולהתמודד. גם אם התקדמנו מאוד באבחון ובטיפול, ליקויי למידה עדיין נשמע כמו דבר מה פסול, חולשה מובנית. כשבפועל - ההפך הוא הנכון. במקום להתגאות בגיוון שלנו אנחנו מנסים לצמצמו, ובמקום לעודד סינרגיה של אנשים שחושבים אחרת, אנחנו מנסים למסמר את כולם לתלם - שממילא כבר צר מלהכיל את ההמונים.


שלא יובן לא נכון - אני בעד לאבחן, ולחקור ולבדוק. אלא שלדעתי, אנחנו מאבחנים את הדברים הלא נכונים. מסקרן אותי לדעת מדוע מי שמוכשר מאוד בציור יכול להצטיין גם בנגינה, ומדוע צלם מוכשר מתאפיין פעמים רבות גם בהשקפות עולם ייחודיות. אלפי תכונות אופי, הקשרים וסגולות מסתתרות לנו מתחת לאף, ואנחנו בוחרים להתעלם מהם. הסוד הוא בגיוון, בניסיון לאתר כמה שיותר סוגים וגוונים ודפוסים של חשיבה והתנהגות, ולהפנים שהטבע לא מחפש היררכיה של תכונות כי אם סינרגיה שלהן. שקבוצת מצטיינים שתגיע לגדולות תורכב לרוב ממגוון רחב של אנשים, ולא מאותה דמות המשוכפלת תחת שמות אחרים.


אסור לנו לעולם להתנצל על דרך החשיבה החריגה שלנו. אל לנו לרוץ ולחפש ליקויי למידה. להפך. הגיע הזמן שננסה לחפש על דרך החיוב את התרומה הייחודית שאנחנו יכולים להביא לעולם, את הכשרון החבוי שטמון בעיקר בנו, ושבעזרתו אנחנו יכולים לסייע לכולם לנוע קדימה ולהסתכל על העולם קצת אחרת. לא כל אחד צריך ויכול להיות איינשטיין. אבל אפשר שבכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל להגיע לגדולה ולשיאים אם רק תינתן לו ההזדמנות. בלי להגדיר מגבלות, ובלי לאבחן ליקויים.

מגיע לנו

אתמול, במלאת 15 שנים להירצחו של יצחק רבין, נערכת עצרת נוספת בכיכר בתל אביב.


עמדתי שם, ובעיקר חשבתי - כמה מגיע לנו.


מגיע לנו משורר, פובליציסט ופרופסורית שיוזמנו לדבר בפנינו בפורום רחב כל כך ויתנו בנו תורה וחבטות למול דממה מאזינה. מגיע לנו לארח ולכבד דמויות כאלה, נואמים שכאלה, בכיכר העיר. להאזין מדי פעם גם לדברי טעם, שיש בהם גם סיסמאות אך גם תוכן, אמת וביקורת. אנו זכאים לסוג כזה של חוויה, של התרשמות. 


מגיע לנו להיות אופטימיים, ולהאמין באמת ובתמים ובלב שלם שאפשר וכדאי ורצוי ונחוץ וניתן להביא שלום. איש לא ילמד אותנו מה המחיר הנדרש. איש לא יסביר לנו עד כמה זה קשה. איש לא יזהיר אותנו מפני הסכנות והאיומים שבדרך. איש לא ירצה לנו על מהי ציונות ומהם תנאי החברות במסגרתה. אנו יודעים ומכירים ובקיאים - ובכל זאת אופטימיים. כי זה כל כך יהודי וישראלי להיות אופטימי, ולקוות בנפש כמהה, שבאמת עוד יהיה כאן טוב יום אחד. אם נשכיל, ונאמין, ונרצה באמת.


מגיע לנו לקבל הזדמנות להפגין את תמיכתנו ואמוננו בדמוקרטיה ברגליים. אמש בכיכר נכחו דתיים וחילוניים, ימין ומרכז ושמאל. והם באו יחד, כדי להשתתף בארוע הנדיר הזה. כדי להוכיח שדווקא במקום בו הקיצוניים ניסו לכפות עלינו מציאות אחרת, נוכל להחיות רוח של צדק ושיתוף. לא בכדי חולקו אתמול מדבקות עם ציטוטו המפורסם של וולטר: "אני לא מסכים עם עמדתך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להלחם על זכותך להביע אותה". השיטה הזו אינה מושלמת, אבל אם האלטרנטיבה היא פסימיות אלימה נטולת חזון ודרך, נוסיף להריע לדמוקרטיה מעל כל במה.


בסוף השבוע האחרון נערכה עצרת דמוקרטית ענקית בוושינגטון, תחת הכותרת "מחזירים את השפיות". הם בוושינגטון, ואנחנו בתל אביב. האדם השפוי אינו מתקיים בעולם פשוט יותר, קל או מתון יותר. ובלכתו בדרך, הוא לא תמיד יודע לאן מועדות פניו. אולם ציפייתנו מן השפוי כי ידע להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה להגיע, ויפעל ככל הניתן באופן רציונאלי כדי להגשים מטרה זו. לכאן בדיוק מופנים הגעגועים שלנו, אל החזון והדרך. אל האמונה שעוד אפשר לחיות כאן בנועם. אל הימים שבהם ציונות הייתה הגאווה שבהקמת המדינה ולא בקנאות להרחיבה, לבצרה ולגדרה. 


מגיע לנו ארוע כמו עצרת רבין, לפחות פעם בשנה. כדי שנזכור שאופטימיות היא לא מצרך נדיר ופסול בימינו. היא דלק חיוני, והיא מקור עוצמה. היא הבסיס שעליו קמים חזונות, שהופכים את הבלתי אפשרי להיסטוריה. והיא הקו המפריד בין הסקפטיות הפסימית של הקיצונים, לבין כל אלה שמאמינים שעוד אפשר ומוכנים לתת הזדמנות גם בפעם האלף. לא מתוך חלומות באספמיה, ולא מתוך התאהבות בקסמי השכנים. דווקא מתוך התאהבות בקסמינו שלנו ורצון להבטיח את יכולתנו להוסיף ולחיות כאן גם עוד מאה שנים. זה באמת מגיע לנו.