יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

ידית השייכות

כבר שנים שאני נושא את האובססיה הזו. לא חושב שיש עוד הרבה אנשים שסובלים ממנה. מצד שני, אולי כי לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. מצד שלישי, מי אמר שאני סובל.

מגיל צעיר, אני בוהה בדלתות. זאת אומרת, לא בכל הדלתות, וגם לא כל הזמן. רק בדלתות מסויימות ברגע מסויים, בדיוק בשנייה בה מישהו צועד לעברן ומושיט ידו בטבעיות אל עבר הידית. אני צופה במהלך הזה כמהופנט, בוחן כל מתיחת שריר והטיית כתף, סוקר בקפדנות הבעות פנים ותנועות חדות. זו לא סקרנות כללית, לא שיש בה דבר מה פסול. זהו מחקר ממוקד מטרה. אני מנהל מחקר מדוקדק אחר הנסיבות בהן יפנה האדם את ראשו, יבדוק האם אחרים מזדנבים בעקבותיו, ויותיר עבורם את הדלת פתוחה לרווחה. אני חוקר זוגיות שבין דלת לאיש, בין איש לאנשים, בין שומרי סף וחוצי חומות, בין פתיחות לסגירות.

יש הסבורים בטעות כי למחקר מסוג זה שני ממצאים אפשריים: האדיבים והאדישים. למרבה הפלא, המגוון עשיר בהרבה. יש הבוחרים באדיבות רק בעיתות נוחות, וביחס קר וסגור בשעות לחץ ומצוקה. יש שיאחזו בדלת רק עבור אנשים שהם מכירים. יש שיבחנו את מרחקו של הזר אל הסף ויקבלו החלטה מושכלת ומדודה. גם בין האדישים קיימים סוגים וגוונים. כך למשל, יש את אלה שיבקשו לטשטש את התנהגותם בהיסח הדעת, בטעות. ויש, הבטוחים בעצמם, שיחלפו את הדלת במהירות, ויותירו אותה להיטרק בפני האחרים. כאילו מבקשים הם לחנך בטריקה את האיטיים, להטיח בפניהם של המאחרים את המציאות הכואבת.

המחקר הזה, הוא הרי אינו רק תיאורטי. אני לומד ממנו הרבה עליו, ועליה, ועליהם ועליי. שואל את עצמי תכופות: האם אתה מכיר את זה שחלף כך במופגן ולא אחז בדלת? האם זיהית התנהגות שכזו מצידו באירועים אחרים? והיא? האם התעלמותה מהסביבה היא ביטוי לבטחון מופרז או רגשי נחיתות? והמקום בו אתה נמצא? האם יש בו יותר ממתינים אדיבים או אדישים חפוזים? ועוברי האורח, האם הם מוקירים תודה? האם המחווה נתפשת בעיניהם כראויה? כנדירה? והאם אדם האוחז בדלת עבור אחר מתחיל שרשרת מעשים טובים שתוביל גם אחרים להירתם? ומה בכלל נכון לעשות? האם יכולה להיות הצדקה מוסרית לנטישת הדלת? אולי הציפייה העקרונית והערכית הזו - טעות בבסיסה?

ועוד אני מוסיף ומקשה: האם צודק אתה בהנחה המובלעת שלך, שעניין הדלת כולו הוא מטאפורה לחיינו? על החשיבות במבט המופנה לאחור לעבר האיטיים. על הסבלנות הנדרשת מאלה המגיעים ראשונים אל הדלת, על הציפייה כי יתרמו מעט מזמנם למען אלמונים הזקוקים ליד מושטת. על האמונה, שמספיקים בודדים סבלניים ואדיבים כדי לשנות הכל. שערכים לא צומחים בספרים, בהרצאות, בחוקות ובמשפטים. הם מתחילים שם, במעשה הקטן, בסף שבין מה שמצופה למה שראוי.

ועוד שאלה מנקרת בי. מדוע הדבר טורד אותי כל כך? האם זו נטייה עקשנית להוכיח את הזולת? או שמא כמיהה לחיוך הוקרה מצד עובר אורח המבקש להודות על המחווה במבטו? או אולי תקווה נאיבית להבקיע חלון של שינוי דרך פתח הדלת? 

ואולי התשובה פשוטה, קטנה, אישית. אולי אני מתעקש לעשות את מה שחונכתי. כפי שלימדו אותי הוריי, מחנכיי, חבריי, אהוביי. ובכך מבקש אני להמשיך, לסלול עוד מקטע בטור ארוך של מאמינים, שקידשו את חשיבות המבט המופנה לאחור. שעבורם נימוס נתן כבוד והחזיר אהבה. שלהם הנתנה וסבלנות לא מרחיקים מהמטרה. להפך, הם מחדדים ומבארים אותה. שבהם קוננה האמונה ששינויים אדירים יכולים להתחיל בין אדם לחברו. שניסים מופלאים מתחוללים כשאתה עושה למען אחר, והוא למענך. 

כן, עכשיו אני מבין. כבר שנים אני מסתכל על הדלתות ומחפש אותה. את ידית השייכות. וכשאני אוחז בה ומפנה את המבט, אני מרגיש חלק מקהילה של אנשים טובים שמפיצים תקווה. אני מממש את הערכים והתקוות שניטעו בי. אני עושה בלא תמורה, מאמין ללא סיבה, אוהב ללא תנאי, נותן כי אני שייך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה