״מי יכול להגדיר אמפתיה״, שואלת מדריכה אחת, בחדר אחד שהייתי בו לפני כמה ימים. כולם יודעים ואף אחד לא עונה. מסוג השאלות האלה, שבהן כל התשובות נכונות, ואתה פשוט יודע שאם תענה תשמע שטעית. מוטב לשתוק ולחכות להסבר המתוחכם שיצביע על מה שפספסת.
״זו לא שאלה קשה״, היא מתעקשת, ״מי יכול להסביר?״. כמה אנשים מנסים את מזלם. חלקם טובים מאוד, מתקרבים. היא מהנהנת בחיוך, וכצפוי מסבירה שהכל נכון, ובכל זאת יש הסבר פשוט יותר. ״אמפתיה זה כשאתם מפסיקים להאמין שהכל טוב כי לכם טוב״.
לכאורה עוד משפט קליט בחדר סתמי בקומת ביניים באחד הימים במרכזו של שבוע לא חשוב. ובכל זאת היה משהו במשפט הזה, בפשטות הילדותית והתמימה שחדר עמוק.
אולי זה קצת בגלל שההגדרה הזו זורקת אותך בהתחלה לכיוון ההפוך. בגלל שפתאום, אתה מבין כמה זה בסדר וטבעי ואפילו מתבקש להיות לא-אמפתי. פתאום אתה מפנים שמתוקף מעמדך הקיומי כבן אדם, זכותך לראות את המציאות בעיקר מנקודת המבט שלך. אם לא קר לך, אם אינך רעב, אם הצלחת קצת לראות עולם ואולי אפילו לחסוך כסף על הדרך, זה ממש בסדר שתאמין שככה זה. ככה חיים כולם. החיים שלך הרי לא מושלמים, וגם לך יש בעיות. האחרים לא מוטרדים בגללך, הם לא מסתערים על שער ביתך מדי בוקר ומציעים עזרה. הם בעניינם ואתה בעניינך. מדי פעם תקרא על משהו בעיתון ותדון בכך בכובד ראש. פעם תשוחח על תופעה מדאיגה שהופיעה בסרטון באינטרנט. בוודאי ייצא לך לזרוק את אפריקה בהקשר כלשהו, או רעב, או התחממות גלובאלית. אבל בגדול, החיים שלך נעים בגבולות קרובים, במישורים סמוכים. לא משום שאתה רשע, או אטום, או אדיש - אלא בעיקר משום שאין לנו זמן לפתור הכל. ואם הרוב טוב לנו, אז ככה זה. וכשלמישהו ממש רע, אז הוא הרי מוקף אחרים שדואגים לו. ואם לא, אז לא בסדר וצריך לפתור. ואם לא, אז אולי יבוא מתישהו שינוי. ואם לא, אז אולי מגיע לו. זו בגדול ההרחבה המפורטת (והמיותרת) של המשפט הקצר ממקודם שטען שרובינו מניחים שלכולם טוב (ורע) כמונו.
זה לא רק כי אנחנו לא רואים, או מתעלמים. כמובן שיש בזה גם מנגנון הגנה. כשלמישהו לא טוב, יש איזו תחושה באוויר שזה לפתחינו. שאנחנו אשמים או אחראים או מעורבים או משהו. והלב שלנו, הוא לא יכול לשאת את כל האחריות הזו. לכן הוא קצת מפנה את המבט שלנו אל האזורים הנוחים יותר. או במילים אחרות: כל עוד בלבב פנימה, קצת פחות החוצה.
אבל מה אם ננסה הפוך? מה אם במקום להבין שזה לא ממש קשור אלינו, נתעקש להתנדב ליטול את האשמה? מה אם הקצבה הנמוכה של ניצולי השואה היא בגללינו? מה אם אני הוצאתי את הזקן למסדרון? אם אני הפצתי דעות קדומות נגד האתיופים? מה אם בגללי אשה מבוגרת עומדת שעות בשמש הקופחת בשביל שיהיה לה מה לאכול רק בגלל שהיא פלסטינית? מה אם דאגתי אישית שמיעוטים בחיים לא ירגישו בבית? מה אם הבאתי למותם של ילדים סורים חפים מפשע? מה אם הבאתי משפחות בעיירות פיתוח לחרפת רעב?
אי אפשר לפתור הכל. רוב האנשים לא יצליחו לשנות את העולם. אבל איזה טירוף זה לא לרצות לנסות?
״כשאתם חושבים שהכל טוב כי לכם טוב...״, היא אומרת. אבל איך יכול להיות לי טוב אם כל כך הרבה דברים רעים קורים באשמתי? אולי אני יכול לעשות משהו לגבי זה. אולי אני חייב.
״זו לא שאלה קשה״, היא מתעקשת, ״מי יכול להסביר?״. כמה אנשים מנסים את מזלם. חלקם טובים מאוד, מתקרבים. היא מהנהנת בחיוך, וכצפוי מסבירה שהכל נכון, ובכל זאת יש הסבר פשוט יותר. ״אמפתיה זה כשאתם מפסיקים להאמין שהכל טוב כי לכם טוב״.
לכאורה עוד משפט קליט בחדר סתמי בקומת ביניים באחד הימים במרכזו של שבוע לא חשוב. ובכל זאת היה משהו במשפט הזה, בפשטות הילדותית והתמימה שחדר עמוק.
אולי זה קצת בגלל שההגדרה הזו זורקת אותך בהתחלה לכיוון ההפוך. בגלל שפתאום, אתה מבין כמה זה בסדר וטבעי ואפילו מתבקש להיות לא-אמפתי. פתאום אתה מפנים שמתוקף מעמדך הקיומי כבן אדם, זכותך לראות את המציאות בעיקר מנקודת המבט שלך. אם לא קר לך, אם אינך רעב, אם הצלחת קצת לראות עולם ואולי אפילו לחסוך כסף על הדרך, זה ממש בסדר שתאמין שככה זה. ככה חיים כולם. החיים שלך הרי לא מושלמים, וגם לך יש בעיות. האחרים לא מוטרדים בגללך, הם לא מסתערים על שער ביתך מדי בוקר ומציעים עזרה. הם בעניינם ואתה בעניינך. מדי פעם תקרא על משהו בעיתון ותדון בכך בכובד ראש. פעם תשוחח על תופעה מדאיגה שהופיעה בסרטון באינטרנט. בוודאי ייצא לך לזרוק את אפריקה בהקשר כלשהו, או רעב, או התחממות גלובאלית. אבל בגדול, החיים שלך נעים בגבולות קרובים, במישורים סמוכים. לא משום שאתה רשע, או אטום, או אדיש - אלא בעיקר משום שאין לנו זמן לפתור הכל. ואם הרוב טוב לנו, אז ככה זה. וכשלמישהו ממש רע, אז הוא הרי מוקף אחרים שדואגים לו. ואם לא, אז לא בסדר וצריך לפתור. ואם לא, אז אולי יבוא מתישהו שינוי. ואם לא, אז אולי מגיע לו. זו בגדול ההרחבה המפורטת (והמיותרת) של המשפט הקצר ממקודם שטען שרובינו מניחים שלכולם טוב (ורע) כמונו.
זה לא רק כי אנחנו לא רואים, או מתעלמים. כמובן שיש בזה גם מנגנון הגנה. כשלמישהו לא טוב, יש איזו תחושה באוויר שזה לפתחינו. שאנחנו אשמים או אחראים או מעורבים או משהו. והלב שלנו, הוא לא יכול לשאת את כל האחריות הזו. לכן הוא קצת מפנה את המבט שלנו אל האזורים הנוחים יותר. או במילים אחרות: כל עוד בלבב פנימה, קצת פחות החוצה.
אבל מה אם ננסה הפוך? מה אם במקום להבין שזה לא ממש קשור אלינו, נתעקש להתנדב ליטול את האשמה? מה אם הקצבה הנמוכה של ניצולי השואה היא בגללינו? מה אם אני הוצאתי את הזקן למסדרון? אם אני הפצתי דעות קדומות נגד האתיופים? מה אם בגללי אשה מבוגרת עומדת שעות בשמש הקופחת בשביל שיהיה לה מה לאכול רק בגלל שהיא פלסטינית? מה אם דאגתי אישית שמיעוטים בחיים לא ירגישו בבית? מה אם הבאתי למותם של ילדים סורים חפים מפשע? מה אם הבאתי משפחות בעיירות פיתוח לחרפת רעב?
אי אפשר לפתור הכל. רוב האנשים לא יצליחו לשנות את העולם. אבל איזה טירוף זה לא לרצות לנסות?
״כשאתם חושבים שהכל טוב כי לכם טוב...״, היא אומרת. אבל איך יכול להיות לי טוב אם כל כך הרבה דברים רעים קורים באשמתי? אולי אני יכול לעשות משהו לגבי זה. אולי אני חייב.
"זה קשור לקרובים אליך שנולדו ״מיוחדים״ או שנהפכו לכאלה בגלל מחלה חשוכת מרפא או מתדרדרת. זה קשור גם לכאלה שבחרו לעבוד בתחומים של שירות לזולת כמו אחיות ״רחמניות״, רופאים, מדריכים, מורים, מתנדבים, מטפלים ,עובדים סוציאלים ואחרים שקשורים או קשרו את גורלם בנתינה אינסופית, בלתי מתפשרת, נאמנות אין קץ ומסירות ללא תנאי אמפתיה וחמלה במלוא הדרה .
השבמחקוכל מי שזה קרוב לליבו , שהיה שם וחמל את הזולת באמת, הוא מודע למתנה האדירה הזאת ולמהות העדינה , האיכותית של אהבה ללא תנאי."