היינו מוכנים להתפשר ולהסתפק בחיים של אחרים. שנדמו זוהרים יותר, מפתים ומוצלחים. מוכנים ניצבנו, להחליף ברגע, בעסקת בזק, בלי לשאול שאלות ולהתמקח. כי הרי ההוכחות ניתנו, החיוכים מסרו עדותם, והנופים אינם משקרים, והעסקה תשרת בוודאי את צו הלב וכמיהת העיניים.
ומשגמרה בליבנו ההחלטה ונתבצרה הציפיה לא נותרה אלא ההמתנה. עד להשלמת הסיכום, עד מימוש השאיפה, הגשמת החלום.
וככל שהתמהמהו האחרים להגיע, כך מאסנו בקיימים ודחינו מעלינו את תבניותיה המשמימות של השגרה המוכרת. והיינו ישובים בדריכות של חדר לידה בהמתנה מתוחה לבואם של חיים חדשים, לכניסת משב חדש של אוויר מתקתק שיפזר את חמיצות הטעמים המוכרים.
ובעוד ההמתנה נמשכת דפיקה בדלת, וההתרגשות בשיאה. אך איש אינו מצוי בסף, והמפתן לועג להשפלת המבט. דפיקה נוספת קוראת אותנו לחלון. התריסים נפקחים, הזגוגית נפערת. אוויר ואור רודפים דרכם פנימה, ממלאים, משביעים. ממרחקי הגבעות נשלחו. מחורשות העמקים. משכיחים את שכל כך ביקש בצדק להישכח.
אחר כך עוד דפיקה, ואין מענה. איש אינו בבית. איש אינו ממתין עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה