זה כמו אז, בטיול הרגלי הקצר הזה. כלומר, שהיה אמור להיות קצר ופשוט ובעצם לא ידענו בדיוק כמה זמן יימשך. ובכל פעם שחשבנו שהנה צפוי השביל לפגוש בנקודת היעד, חלפנו על פני עוד פיתול ומדרון. ואז גם התחיל הגשם, שהיה רגיש וצנוע עבורינו. והאוויר היה טוב, והתפוחים היו אדומים מאוד. והמשכנו ללכת.
יכולנו אולי לבדוק טוב יותר כמה זמן זה אמור לקחת, או להצטייד במפה, או לתכנן טוב יותר את נקודת ההתחלה. אבל בחורשה ההיא לא הייתה קליטה, והמיסוך הענני מסביבה ניסה נואשות לפורר גם את שדות המודעות והדאגה, שנפלטו החוצה אחרי נשימות עמוקות. ולרגעים התלבטנו אפילו לאן אנחנו בכלל הולכים, ואם נגיע, ואם אנחנו רוצים להגיע, ומתי. אבל המשכנו ללכת.
אני זוכר שהטרידה אותנו המחשבה שהילכנו שם לבד ולא פגשנו אף אחד בדרך. אולי זה מזג האוויר הזה, חשבנו, שמרחיק הרפתקנים אחרים. או שאולי השביל הזה אינו מאוד מוכר ולא נפוץ בקרב המקומיים. בשלב מסויים חצינו כביש ושאלנו שוטר אם אנחנו בכיוון הנכון. הוא לא הבין מה אנחנו שואלים ואנחנו לא הבנו מה הוא עונה. הוא הצביע קדימה, ספק מנחה וספק מרחיק. והמשכנו ללכת.
אחרי שלושה מפלים וארבעה גשרים, ובוץ וגדרות ודרכים ומדרגות, הבנו שזה כבר לא רחוק. אבל איך זה בכלל מרגיש להתקרב למקום שאינך יודע איך הוא נראה. איך זה מרגיש להגיע למקום שאתה לא יודע איך קוראים לו. איך בכלל נראית מפה שאין עליה שמות או גבולות, מה טיבו של מצפן כשכל הכיוונים אפשריים, במציאות שבה לאבד את הצפון אינה תמיד חסרון.
הגעגועים הרי אף פעם לא ליעד המושג, הם תמיד לטיול.
כמה השקענו בהשמצת חוסר הוודאות. הטחנו בה שהיא מרבצם של הסיכונים, שדרכיה הערפליות חלקלקות, וקל לאבד בהן אחיזה. שהיא נטולת הגדרות וריקה מיעדים. שאין בה התקדמות או הישגים. שהיא מפחידה ומאיימת כמו מפלצת תחת אפלת מיטתך, מאיימת לשלוח בך זרועות חנק אך לעולם אינה מתגלית. טורפת שנתך אך נחבאת בשעות האור, מגיחה ברגעי שתיקה בדמות צללים ארוכים.
אך כשאתה מביט בנעליך השרוכות היטב על הקרקע היציבה מדי הזו, אתה מתחרט מעט על זו שהשמצת. על שטעית להרחיק נשמתך ממנה פן תלכד בלהבת הספק, אל שהתמכרת לידיות המסותתות היטב בסלע. כי רק כשאתה נטוע עמוק בעדנית רוויית אור בחזית הבית, אתה מבין. רק אז זועק אליך הקול לשחרר רצועותיך ולצאת לטיול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה