יש משהו צורב בטיפות הגשם האלה. אולי זה המבול, שסוגר אותנו בודדים בתיבות. אולי השטפון מותיר בנו משהו נקי מדי. עמוסי כמיהות להישטף תחת השמיים, נודפי ריח אכזבה ספוג בבגדים לחים. רטיבות שכזו יכולה להנביט חיים כשאתה בתנועה, או להפיץ ניחוח רקבון.
יש משהו שורט בטיפות. למי שפצעים וצלקות בפרקיו מוטב שיישאר ספון בתאו. בחורף הפצעים נפתחים אך הפרקים נעולים. ממאנים להעניק מחסה למחוסרי הקול.
ליד הבית שלי מישהו כתב על הקיר: זה לא רק דמעות שאני בוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה