"אתה רואה?", אמר לו, "כדי להתחיל לזוז חייבים להרים את העוגן". האי הבודד הלך וקטן עד שנבלע בערפילי האופק והזכרון.
"אני רוצה שבבית שלנו יהיה שער גדול", סיפר לה. "כדי שכשנחזור מהמסעות שלנו נדע תמיד שיש לאן".
"כל קיר גדול צריך חלון", חשב.
"פעימות של לב, כמו סיפורים, חולמים על סיום בלתי נשכח", לחש לעצמו.
"יום אחד אמציא שעון מיוחד שמחוג אחד שלו יראה את הזמן המבוזבז", הודיע. "ואיך יהיה אפשר לעצור אותו?", שאלו אותו.
"בחיבוק".
עננים זזים על פסי שמיים קפואים. עלים רוקדים ברוח בזכותם של ענפים איתנים. אדם שר שירים כי הים הוא עמוק. דמיונות שטים על זכרונות.
"זה המשחק המשותף של השינוי והקבוע", החלטתי. ואחר כך החלטתי אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה