בקרון האחרון יושבים יחד, אם ובנה. והם מביטים יחד בזגוגית החלון ומשוחחים חרש. והיא מספרת לו על ארצות ופרחים. והוא שואל על אנשים ותנינים. היא מתארת את עונות השנה והוא שואל אותה למה. מסבירה לו שהערים בטוחות מן ההרים והוא נותר סקרן. מלמדת אותו על תרבויות רחוקות והוא מצייר אותן בעננים. משביעה אותו לשמור על עצמו תמיד והוא מפחד מהמילה הזו.
בקרון האחרון, היא מפצירה בו: "ראה כמה תחנות שונות ומשונות. רק הושט יד וקטוף לך מלוא קסמו של העולם". אבל הילד שותק.
משהו בו מתחיל להבין. נופים מרהיבים חלפו בחוץ, אך הרכבת הוסיפה לדהור. לא עוצרת, לא חוזרת. מגוננת, נינוחה, מנוכרת. כמו אמו. ועתה, כבר אינו בטוח יותר בשתיהן.
בקרון האחרון, נפתח חלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה