זה רק הוא, בערפיליו הסמיכים, בתוגתו הדוממת, בדמעותיו הנוטפות ללא הסבר. בקור רוחו הקפואה, צינת נשימותיו, זדוניות שמיו הקודרים. אילמות רעמיו, קהות ברקיו, חרפת בדידותו. נדודי מחשבותיו המעוננות, הצפת מי תהומותיו, השקט שלפני הסערה, הדממה שבתוכה, הלחישה הרפה אחריה.
אנו הרי אנשים שמחים, ברי מזל, שוקקי חיים, מרוצים, מסופקים, מאושרים. כל החיים לפנינו, דרכים וחיוכים נפרשים מקצה לקצה. תקוות מתוחות עד אופק הים, עד קצה הימים.
זה רק החורף. כן, כנראה רק הוא. שממלא בנו ריקנות. מכבה את האור, ויוצא. מותיר אחריו שער סורגים, שמזמין את הקור פנימה, אך נעול מבפנים. כנראה רק החורף, חוזר השכנוע העצמי. שאינו מרפה, ואינו סולח, ואינו חולף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה