"האופי ההרסני מכיר רק סיסמה אחת: לפנות מקום. ורק פעילות אחת: לסלק. הצורך שלו באוויר צח ובמרחב תנועה חזק מכל שנאה... כשם שהיוצר מבקש לו בדידות, כך מוכרח המהרס להקיף עצמו דרך קבע באנשים, עדים לפעילותו... הוא אינו מעוניין כלל להיות מובן... תודעתו היא תודעת האדם ההסטורי אשר הרגש הבסיסי שלו הוא אי אמון... הוא המהימנות בכבודה ובעצמה... במקום שם נתקלים אחרים בחומות או בהרים, גם שם הוא מוצא דרך... את מה שקיים הוא הופך להריסות, לא למען ההריסות, אלא למען הדרך הנמשכת דרכן". // וולטר בנימין ("המשוטט")
רבות דובר על סגולות האדם היוצר. על חיוניות רכיב היצירה בחייו של האדם השלם, מרכזיותה של היצירה בחיי התרבות העשירים של קהילה. על מותר היצירה על פני האדישות, הרדידות ושתיקת המבוכה.
אך מהו הר אם לא גבעה שתוחמה בעמק? מהי שתיקה אם לא הפסקה בין משפטים? האהבה היא נווה שוקק בלב מדבר. היאוש הוא מבשר התקווה, הרעב הוא מנוע התאווה. והיצירה, אין בה הרי דבר בלא הרס, נפלאותיה פירות מתוקים תלויים עלי גזע חרב.
אין מדברים על ההרס כי פסול ואכזר הוא. אך ביצריו טמונים זרעי ההתחדשות. בתעוזתו כוח האמונה האנושי. במעשיו תקווה בהירה לשחר הנסתר תחת ערפילי הקיום השגרתיים לעייפה.
יצר ההרס אינו הרס היצר. הוא ראשית הדרך הנפרצת אל האופק. פסוקי הפתיחה של סיפור הבריאה החדש. הוא נחישות בן האנוש לא להסתפק. החלטתו להחליט. בחירתו הראויה בלא-קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה