מכל המקומות בעולם, דווקא על מדרגות הכניסה של הבניין שלי... בלבושם המוזר, גלימות לבנות זוהרות ספק-כותנות-ספק-טליתות מתאספים בבתי תפילה מאולתרים מדי שבת. ועתה, זוג נציגיהם מניח את ילדם הקטן על המדרגה ומחליף חיתול. בלי משטח החתלה ובלי מזרן או סדין. כך סתם, בבוקר היום. אני חולף ואיני מצליח להימנע מלבהות. הבעל מבחין ראשון, ואינו קוטע מלאכתו. אך האם, משקלטה את עיניי, מתרוממת מרכינתה ומזקיפה גבה מולי. משגרת לעברי מבט נוקב וגאה, המשלח אותי לעיסוקיי ללא מילים. מבט של כבוד שרק אם המגוננת על בנה יכולה לשגר. כזה שהיינו מצפים ומקווים גם מאמא שלנו, באם תידרש.
(*)
הרוח לא ריחמה על מאמציו, והוא נאלץ להתרוצץ זמן ממושך בניסיון ללכוד את מגבעת הקש שלו בין ידיו. מגבעת לבנה, מהודרת. יקרה בוודאי לליבו. לכשאחז בה לבסוף, מיהר להניחה על פדחתו. הגם שהיה מרוחק, הצלחתי להבחין בחיוך של שביעות רצון. מבושם וטוב לב שב וחזר אל הבניין היוקרתי. ממדיו, ברור שהוא מנקה פה. לכל היותר מתחזק את הבריכה. יעבוד כמה שיגידו לו, מרפסות וחדרי שירותים. אבל איש לא יעיר לו על המגבעת, נחלת כבודו. גם הרוח נכנעה לה.
(*)
"את השיר הבא אנחנו מקדישים לתל אביב, העיר היפה שלנו", מכריזה הקריינית ברדיו, "למרות שתדעו לכם שנכתב בכלל על פריז". אמירה המחייבת הסבר, שלא איחר להגיע. "כי אתם מבינים, פריז היא העיר באפור, ותל אביב היא העיר הלבנה, וזה הרי דומה". "וחוץ מזה, גם תל אביב כבר הרבה יותר אפורה מלבנה. אז השיר מתאים". ובכך הסתפקה, וניגנה את השיר. וצליליו העדינים כיסו את דברי ההסבר סרי הטעם. אך למי אכפת בעצם, שהרי זכתה תל אביב להשתוות ולו לרגע לפריז. ואמנם בתיה נראים לי בשעת דמדומים מהלכים בין לבן לאפור. אבל העיר הזו אף פעם לא עשתה עניין גדול מדי מצבע. במיוחד לא כל עוד נצבעה לבן. ובימינו, בלאו הכי, ההשוואה לפריז היא כבוד מפוקפק.
(*)
הרוח לא ריחמה על מאמציו, והוא נאלץ להתרוצץ זמן ממושך בניסיון ללכוד את מגבעת הקש שלו בין ידיו. מגבעת לבנה, מהודרת. יקרה בוודאי לליבו. לכשאחז בה לבסוף, מיהר להניחה על פדחתו. הגם שהיה מרוחק, הצלחתי להבחין בחיוך של שביעות רצון. מבושם וטוב לב שב וחזר אל הבניין היוקרתי. ממדיו, ברור שהוא מנקה פה. לכל היותר מתחזק את הבריכה. יעבוד כמה שיגידו לו, מרפסות וחדרי שירותים. אבל איש לא יעיר לו על המגבעת, נחלת כבודו. גם הרוח נכנעה לה.
(*)
"את השיר הבא אנחנו מקדישים לתל אביב, העיר היפה שלנו", מכריזה הקריינית ברדיו, "למרות שתדעו לכם שנכתב בכלל על פריז". אמירה המחייבת הסבר, שלא איחר להגיע. "כי אתם מבינים, פריז היא העיר באפור, ותל אביב היא העיר הלבנה, וזה הרי דומה". "וחוץ מזה, גם תל אביב כבר הרבה יותר אפורה מלבנה. אז השיר מתאים". ובכך הסתפקה, וניגנה את השיר. וצליליו העדינים כיסו את דברי ההסבר סרי הטעם. אך למי אכפת בעצם, שהרי זכתה תל אביב להשתוות ולו לרגע לפריז. ואמנם בתיה נראים לי בשעת דמדומים מהלכים בין לבן לאפור. אבל העיר הזו אף פעם לא עשתה עניין גדול מדי מצבע. במיוחד לא כל עוד נצבעה לבן. ובימינו, בלאו הכי, ההשוואה לפריז היא כבוד מפוקפק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה