"אני לא ממש יודעת מה אני מחפשת", היא מתוודה בפניי, ואני מאזין ברוב-קשב. מבטי קפוא, מהונהן. כאילו לא שמעתי את זה אינספור פעמים. מחברים, ממכרים, מאנשים, מעצמי. כל אחד מאיתנו סבור לפעמים שאנחנו מנהלים מערכות יחסים ייחודיות, שהסיפורים שלנו הם פרקים בספר שמעולם לא נכתב. אולי בגלל זה מאוד חשוב לקרוא ספרים. לגלות שמה שקרה לנו אתמול בדייט התרחש גם במאה ה-18. שהמורכבות האינסופית והחששות המטרידים האלה, הם נחלת הכלל. הצד השני של המטבע, מוביל בצער למסקנה שכך זה עוד יימשך. גם שכלול מאסיבי בתהליך הצינתור לא יביא מזור למועקת לב שנשבר. אני מסיים לתהות בכך, וקולט שאני מהנהן זמן רב מדי. "תראי", אני מנסה להישמע מחוכם, "את מבינה הרי שזה בכלל לא הנקודה". פתיחה מצויינת לכל תשובה. "הרי הסיפור בכלל לא נוגע לצד השני", אני מתקדם. "השאלה אם הוא נמוך או גבוה, מצחיק או שתקן - חשובה אך משנית. אני לא חושב שיש דגם מנצח או תנאי להצלחה. הסוגיה הרי נוגעת בעיקר לנו. מה גורם לנו להתרגש, מה מביא אותנו לתחושה נעימה. מה שיכריע האם הדייט יהיה מוצלח, האם נסיים את הדרינק הקצר במדרגות הרבנות, יהיה בסופו של דבר אנחנו. מה שיעשה לנו טוב".
זו טענה רצינית שצריך לחשוב עליה, במיוחד בימים אלה. יכול להיות מאוד שלעולם המטורף שאנחנו מתרוצצים בו אין באמת חוקים. ייתכן שהמוח האנליטי של כולנו, פשוט לא מאפשר לנו להתרפק על חדוות האקראיות ולהשלים עם כך שהנורמות הולכות ומתמעטות ובמקומן אנחנו מתמלאים בסיפורים קצרים וריגושים רגעיים. החוקים, אם קיימים, מצויים בעיקר בלב שלנו. הרציפות, ההיגיון, הסדר, הנרטיב - הם כולם נחלתנו. הם צובעים את האופן שבו אנחנו מביטים אל העולם, והצורה שבה אנחנו מפרשים את המבט חזרה. לכן התחנה הראשונה שבה צריך להתחיל את המסע בחיפוש "האחד", היא דווקא באחד שאנחנו מכירים הכי טוב בעולם.
מובן, כי אין בכך משום חדשות אמיתיות. רבים עסקו וניתחו את הרעיון הזה. אחד הטובים שבהם היה אריך פרום, שקבע בספרו "אמנות האהבה" שכל סיפור אהבה של ממש חייב שיתחיל בנכונות האדם הבודד לאהוב את עצמו. אנחנו נתונים במשא ומתן מתמשך עם העולם, כך מצטייר שם, והדרך שלנו לקבל את האהבה שיש שם להציע היא בין היתר להיפתח למה שלזולת יש להציע עבורינו. אהבת עצמינו משחררת חסמים, מרפה חסימות של שמרנות וקרירות (חיונית במיוחד למי שלא נותן ליין לעשות את העבודה). ההרפייה יכולה לגרום לנו לקלוט יותר קרני אור ומבטים, ולהגיב באורח משוחרר יותר לחיוכים של עוברים ושווים (הטעות במקור). אמנות האהבה מתייחס אם כן דווקא ליכולת לאהוב את עצמינו כדי לגלות שאהבת חיינו (או אחד שמתחזה לכזו לפחות לכמה שבועות) עומדת שם מעבר לפינה, או מאחורי הבר, ותוהה מדוע אנחנו בוהים בתקרה או בספר או בבלוג במקום להגיד משהו שנון.
והרי הרעיון הזה חורג בהרבה מהמישור הרומנטי. "איש האמונה" של הרב סולובייצ'יק מכיל בתוכו שני טיפוסים מקבילים הדרים בשכנות בתוך נפשו של אדם: האחד מבקש לנהל דו-שיח פונקציונאלי עם האל ולראות בו מושא נישא מעם של גאולה, והשני מבכר דיאלוג אינטימי וקרוב, המזמן גילוי דבר סוד ועצה טובה בין האדם לבוראו. הייתכן שסבור הרב כי כל בני האנוש לוקים בסכיזופרניה מתקדמת? לצד אפשרות זו ניתן להעלות על הדעת, כי סולובייצ'יק אינו שונה במהותו מפרום. שניהם רואים בעולם הגדול כמעטפת רחבה ורבת אפשרויות והזדמנויות, כאשר המנתב בתוכה הוא יצר האדם. ברצותו, יחבר נפשו לזווית אחר של הווייה, וברצותו לאחרת. התודעה היא שמעצבת את ההוויה, ויש בה כדי לתת בידינו כלים להוביל לשינוי משמעותי בחיים ללא סיוע זר.
אפשר אם כן להציע, כי החיפוש אחר חוקיות ואחידות בעולם, ובפרט במרחבים הפרשניים והנרטביים הנוגעים לנפש האדם, הוא עקר מיסודו. את האחידות והרציפות נכון לאתר בנפשינו. כמו מות המחבר של בארת, ואף יותר כמו מות הבורא של ניטשה, אנו נדרשים להודות בכך שאנו בודדים בעולם הזה, ולמצות מתובנה זו את שני מישוריה: את כאב וייסורי הגלמודיות, שיש באפשרותנו להקהותם, ובה בעת את ההזדמנות שנפלה בחלקינו לשמש כציירים (או כעורכי וידאו) המסדרים ומארגנים את חומרי הגלם של המציאות באופן הנכון והראוי לשיפוטנו.
כל שנותר לנו להבטיח הוא שהאחדות הפנימית שלנו עונה על שלושה כללי ברזל החיוניים בעולם המורכב שבפנינו. עלייה להיות בנויית ניסיון חיים עשיר ככל שניתן, כדי שיקל עלינו לזהות את מלוא הגוונים ותעתועי ההוויה; עליה להיות ערכית, נדיבה ומוסרית, כמיטב הבנתנו, כדי שנאריך ימים בחפשנו אחר שאלות נוספות; ושנבין כי ההרמוניה השלמה של המערכת המורכבת הזו מתאפשרת דווקא כשהפרטים הבודדים הם שונים, אחרים, וא-סימטריים. צומחת מכאן המסקנה הנעימה, שלהיות שונה בעולם הזה זה לא רק "מותר", כי אם "חובה". להציע משהו אחר וחדש זה מהות האלטרואיזם, תרומה צנועה לעולם גדול.
כבר נטען בעבר שככל שיהיה היקום עצום ומורכב יותר, גודלו מתמעט ומתמזער נוכח פנימיות נפש האדם. וכמה שזה מליצי - זה נכון. וכמה שזה מופשט - זו אמת. ובעוד אפשר שבימי חיינו לא נזכה לסייר ביקום המטורף הזה ולבקר בכוכבים הרחוקים והמסעירים ביותר, מוצע לנו בחום ביקור חשוב בעל משמעות היסטורית-עכשווית ועתידנית בכוכב שאנחנו. וככל שנטיב להכירו ולשכללו, לא יוותר עוד חלל בלתי מאויש.
זו טענה רצינית שצריך לחשוב עליה, במיוחד בימים אלה. יכול להיות מאוד שלעולם המטורף שאנחנו מתרוצצים בו אין באמת חוקים. ייתכן שהמוח האנליטי של כולנו, פשוט לא מאפשר לנו להתרפק על חדוות האקראיות ולהשלים עם כך שהנורמות הולכות ומתמעטות ובמקומן אנחנו מתמלאים בסיפורים קצרים וריגושים רגעיים. החוקים, אם קיימים, מצויים בעיקר בלב שלנו. הרציפות, ההיגיון, הסדר, הנרטיב - הם כולם נחלתנו. הם צובעים את האופן שבו אנחנו מביטים אל העולם, והצורה שבה אנחנו מפרשים את המבט חזרה. לכן התחנה הראשונה שבה צריך להתחיל את המסע בחיפוש "האחד", היא דווקא באחד שאנחנו מכירים הכי טוב בעולם.
מובן, כי אין בכך משום חדשות אמיתיות. רבים עסקו וניתחו את הרעיון הזה. אחד הטובים שבהם היה אריך פרום, שקבע בספרו "אמנות האהבה" שכל סיפור אהבה של ממש חייב שיתחיל בנכונות האדם הבודד לאהוב את עצמו. אנחנו נתונים במשא ומתן מתמשך עם העולם, כך מצטייר שם, והדרך שלנו לקבל את האהבה שיש שם להציע היא בין היתר להיפתח למה שלזולת יש להציע עבורינו. אהבת עצמינו משחררת חסמים, מרפה חסימות של שמרנות וקרירות (חיונית במיוחד למי שלא נותן ליין לעשות את העבודה). ההרפייה יכולה לגרום לנו לקלוט יותר קרני אור ומבטים, ולהגיב באורח משוחרר יותר לחיוכים של עוברים ושווים (הטעות במקור). אמנות האהבה מתייחס אם כן דווקא ליכולת לאהוב את עצמינו כדי לגלות שאהבת חיינו (או אחד שמתחזה לכזו לפחות לכמה שבועות) עומדת שם מעבר לפינה, או מאחורי הבר, ותוהה מדוע אנחנו בוהים בתקרה או בספר או בבלוג במקום להגיד משהו שנון.
והרי הרעיון הזה חורג בהרבה מהמישור הרומנטי. "איש האמונה" של הרב סולובייצ'יק מכיל בתוכו שני טיפוסים מקבילים הדרים בשכנות בתוך נפשו של אדם: האחד מבקש לנהל דו-שיח פונקציונאלי עם האל ולראות בו מושא נישא מעם של גאולה, והשני מבכר דיאלוג אינטימי וקרוב, המזמן גילוי דבר סוד ועצה טובה בין האדם לבוראו. הייתכן שסבור הרב כי כל בני האנוש לוקים בסכיזופרניה מתקדמת? לצד אפשרות זו ניתן להעלות על הדעת, כי סולובייצ'יק אינו שונה במהותו מפרום. שניהם רואים בעולם הגדול כמעטפת רחבה ורבת אפשרויות והזדמנויות, כאשר המנתב בתוכה הוא יצר האדם. ברצותו, יחבר נפשו לזווית אחר של הווייה, וברצותו לאחרת. התודעה היא שמעצבת את ההוויה, ויש בה כדי לתת בידינו כלים להוביל לשינוי משמעותי בחיים ללא סיוע זר.
אפשר אם כן להציע, כי החיפוש אחר חוקיות ואחידות בעולם, ובפרט במרחבים הפרשניים והנרטביים הנוגעים לנפש האדם, הוא עקר מיסודו. את האחידות והרציפות נכון לאתר בנפשינו. כמו מות המחבר של בארת, ואף יותר כמו מות הבורא של ניטשה, אנו נדרשים להודות בכך שאנו בודדים בעולם הזה, ולמצות מתובנה זו את שני מישוריה: את כאב וייסורי הגלמודיות, שיש באפשרותנו להקהותם, ובה בעת את ההזדמנות שנפלה בחלקינו לשמש כציירים (או כעורכי וידאו) המסדרים ומארגנים את חומרי הגלם של המציאות באופן הנכון והראוי לשיפוטנו.
כל שנותר לנו להבטיח הוא שהאחדות הפנימית שלנו עונה על שלושה כללי ברזל החיוניים בעולם המורכב שבפנינו. עלייה להיות בנויית ניסיון חיים עשיר ככל שניתן, כדי שיקל עלינו לזהות את מלוא הגוונים ותעתועי ההוויה; עליה להיות ערכית, נדיבה ומוסרית, כמיטב הבנתנו, כדי שנאריך ימים בחפשנו אחר שאלות נוספות; ושנבין כי ההרמוניה השלמה של המערכת המורכבת הזו מתאפשרת דווקא כשהפרטים הבודדים הם שונים, אחרים, וא-סימטריים. צומחת מכאן המסקנה הנעימה, שלהיות שונה בעולם הזה זה לא רק "מותר", כי אם "חובה". להציע משהו אחר וחדש זה מהות האלטרואיזם, תרומה צנועה לעולם גדול.
כבר נטען בעבר שככל שיהיה היקום עצום ומורכב יותר, גודלו מתמעט ומתמזער נוכח פנימיות נפש האדם. וכמה שזה מליצי - זה נכון. וכמה שזה מופשט - זו אמת. ובעוד אפשר שבימי חיינו לא נזכה לסייר ביקום המטורף הזה ולבקר בכוכבים הרחוקים והמסעירים ביותר, מוצע לנו בחום ביקור חשוב בעל משמעות היסטורית-עכשווית ועתידנית בכוכב שאנחנו. וככל שנטיב להכירו ולשכללו, לא יוותר עוד חלל בלתי מאויש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה