כל מי שאי פעם נסע באופניים ברחובות תל אביב, יסכים בוודאי שאין סכנה מאיימת יותר מאשר חבורת הולכי הרגל המבקשת להתעלם מהעולם סביב לה, ופוסעת במשעולי העיר כשמבטיהם לרצפה. כסומאים באפלה, האנשים האלה מהווים מטרד בלתי פוסק למפדלים האורבאניים, שבמקרה הטוב יצליחו לעורר אותם מתרדמתם בצפצופי אופניים עדינים, ובמקרה הפחות מוצלח יקיצו אותם משנתם בהתנגשות חזיתית. אבל הבעיה המרכזית עם האנשים האלה היא אינה המכשולים הנעים שהם מציבים בפני הרוכבים, כי אם החוסר המעיק שהם יוצרים עבור עצמם. מי שמבטו מופנה מטה, כך קובעים במשותף חוקי הפיזיקה, האנטומיה והלוגיקה, מבטו בהכרח אינו מופנה מעלה. ובהינתן שכך - הוא מפסיד את החן האמיתי של מבני העיר - המרפסות. פתוחות וסגורות, צעירות וזקנות, שקופות ואטומות, קוביות בטון ותפארות זכוכית, בגוון מדברי או בעיטור צמחי סוואנה - המרפסות הן תו ההיכר של כל בניין. מעבר לנופח האסתטי שהן מקנות לעיר, הן באמת מעוררות קנאה. כל אחד מאיתנו רוצה מרפסת, בלי יוצא מן הכלל. ואיכשהוא, הסוגייה הזו עולה בהרבה שיחות שאני מנהל כשאני פוסע ברחבי העיר.
"הלוואי שהייתה לי מרפסת", היא אומרת, מבלי לדעת שתאשש את טיעוניי בפוסט הבא. אני מסכים כמובן וממהר לתת הרצאה קצרה ובלתי-מוזמנת בעליל על הבזבוז הנורא של חלק מדיירי הרחוב, שאינם מכירים תודה על האוצר שנפל בחלקם. מרפסת היא יותר מחדר-זולה נוסף בבית. היא המקום שבו אנחנו נשבעים שנקרא את כל ספרינו (ואולי גם נכתוב כמה מהם) ולעולם לא מקיימים; היא מקור הבריזה המרכזי של הדירה ובפועל אוצר ללחות וברחשים; והיא הסיבה היחידה לקחת דירה עם שותפים, ובלבד שתהיה גדולה ומספקת. מרפסת היא אוצר של ממש, והיא גם הפתיח לטקסט הזה שלפניכם, שאינו עוסק ולו במעט במרפסות.
"יודעת מה הכי נורא?", אני מנסה להפתיע אותה. "מרפסות שמש. זו באמת עבודה בעיניים". שהרי בטעות אומללה אנחנו משתפים פעולה עם השפה המודרנית ומכנים אותם תאים קטנים מרפסות. הרי אם חלומנו הוא לקרוא ספר במרפסת, מוטב שלא נבנה על אותן אדניות מיניאטוריות, שבלאו הכי אינן מאפשרות לנו לקפל את עצמינו בפנים יחד עם הספר (מוטב שהספר יונח שם כמה דקות ואז נתחלף). אי אפשר לארח במרפסות האלה, אי אפשר לשתות קפה של בוקר. מדובר באמת בבליטות תבניתיות בקיר הבטון שאין בהן ולו שביב מיתרונותיה הניכרים של המרפסת. ובכל זאת, הן נפוצות ומוכרות, ולעיתים אף מסייעות לנחם דיירים חדשים המבכים את קוטן נדל"נם. ועכשיו אנחנו מגיעים כבר לעיקר. "יודעת מה אני חושב?", שואל ולא מחכה לתגובה, "אני חושב שאם זה מרפסת שמש - אז עדיף כבר בלי מרפסת בכלל. אסור להתפשר בדברים האלה, ועדיף כבר לחכות שיהיה לנו את ההזדמנות לקבל מרפסת אמיתית", אני פוסק ומוסיף את האמירה לספר התקנות והחוקים.
אבל בצעד לא אופייני ומטריד במיוחד, אני מתחיל לתהות האם אני בכלל צודק. האמנם יותר טוב כלום מכמעט? והיכן בכלל עובר קו הגבול בין שאפתנות ומצויינות לבין פנאטיות ריקנית? האם בהכרח המתפשר ראוי לתואר חלש אופי, או שמא הוא סולל דרך, פורץ מרחבים בהדרגתיות ומוכיח שניתן להסתפק גם במועט? אין ספק שמדובר בשאלה מורכבת, הנוגעת לתחומי חיים מרובים ומגוונים. לא מדובר כאן הרי רק במרפסות, כי אם באורח חיים, בסדרי עדיפויות, במשמעת עצמית ובאופן בו אנחנו רואים את החיים. בסוף הרי, הבחירה בין כלום לכמעט, היא פלטת צבעי המים שבתוכה טובל המכחול שמצייר לנו את המציאות. היא שתכריע האם אנחנו מסתפקים במה שיש לנו, או הולכים עד הסוף בקיר, עם מרפסת או בלעדיה.
ייתכן שאפשר להיחלץ מהמלכודת פעם נוספת בטענה שהכל זה עניין של התבגרות. כל עוד שאנו עודנו צעירים, אנחנו יכולים להוסיף ולהתבוסס בשאיפות קנאיות, להמריץ את עצמינו בהבטחות ושבועות ולהקיף עצמינו בקווים אדומים ובוהקים שיגבילו אותנו מפשרות תבוסתניות. ואז, יום אחד כשאנחנו מריחים את קו ה-30 באופק, אנחנו נתחיל להבין שבעצם, ובראייה כוללת, ובהינתן כלל הנסיבות וההזדמנויות, אולי מה שנתפס בעבר כמכריע הוא למעשה פעוט ושטחי. ייתכן אמנם, אבל שלוש השנים האמיצות שעודן מרחיקות אותי מקו פרשת המים הזה עדיין מחדירות בי מוטיבציה בוערת שלא לוותר, ולהילחם למול המציאות (ועצמי?) על זכותי לממש את אמונותיי.
ואז הגיח לחיי חנוך לווין (ייתכן שגם לחייכם), וסיפר לי הזוג ההוא, אדון כמעט וגברת כבר:
"הלוואי שהייתה לי מרפסת", היא אומרת, מבלי לדעת שתאשש את טיעוניי בפוסט הבא. אני מסכים כמובן וממהר לתת הרצאה קצרה ובלתי-מוזמנת בעליל על הבזבוז הנורא של חלק מדיירי הרחוב, שאינם מכירים תודה על האוצר שנפל בחלקם. מרפסת היא יותר מחדר-זולה נוסף בבית. היא המקום שבו אנחנו נשבעים שנקרא את כל ספרינו (ואולי גם נכתוב כמה מהם) ולעולם לא מקיימים; היא מקור הבריזה המרכזי של הדירה ובפועל אוצר ללחות וברחשים; והיא הסיבה היחידה לקחת דירה עם שותפים, ובלבד שתהיה גדולה ומספקת. מרפסת היא אוצר של ממש, והיא גם הפתיח לטקסט הזה שלפניכם, שאינו עוסק ולו במעט במרפסות.
"יודעת מה הכי נורא?", אני מנסה להפתיע אותה. "מרפסות שמש. זו באמת עבודה בעיניים". שהרי בטעות אומללה אנחנו משתפים פעולה עם השפה המודרנית ומכנים אותם תאים קטנים מרפסות. הרי אם חלומנו הוא לקרוא ספר במרפסת, מוטב שלא נבנה על אותן אדניות מיניאטוריות, שבלאו הכי אינן מאפשרות לנו לקפל את עצמינו בפנים יחד עם הספר (מוטב שהספר יונח שם כמה דקות ואז נתחלף). אי אפשר לארח במרפסות האלה, אי אפשר לשתות קפה של בוקר. מדובר באמת בבליטות תבניתיות בקיר הבטון שאין בהן ולו שביב מיתרונותיה הניכרים של המרפסת. ובכל זאת, הן נפוצות ומוכרות, ולעיתים אף מסייעות לנחם דיירים חדשים המבכים את קוטן נדל"נם. ועכשיו אנחנו מגיעים כבר לעיקר. "יודעת מה אני חושב?", שואל ולא מחכה לתגובה, "אני חושב שאם זה מרפסת שמש - אז עדיף כבר בלי מרפסת בכלל. אסור להתפשר בדברים האלה, ועדיף כבר לחכות שיהיה לנו את ההזדמנות לקבל מרפסת אמיתית", אני פוסק ומוסיף את האמירה לספר התקנות והחוקים.
אבל בצעד לא אופייני ומטריד במיוחד, אני מתחיל לתהות האם אני בכלל צודק. האמנם יותר טוב כלום מכמעט? והיכן בכלל עובר קו הגבול בין שאפתנות ומצויינות לבין פנאטיות ריקנית? האם בהכרח המתפשר ראוי לתואר חלש אופי, או שמא הוא סולל דרך, פורץ מרחבים בהדרגתיות ומוכיח שניתן להסתפק גם במועט? אין ספק שמדובר בשאלה מורכבת, הנוגעת לתחומי חיים מרובים ומגוונים. לא מדובר כאן הרי רק במרפסות, כי אם באורח חיים, בסדרי עדיפויות, במשמעת עצמית ובאופן בו אנחנו רואים את החיים. בסוף הרי, הבחירה בין כלום לכמעט, היא פלטת צבעי המים שבתוכה טובל המכחול שמצייר לנו את המציאות. היא שתכריע האם אנחנו מסתפקים במה שיש לנו, או הולכים עד הסוף בקיר, עם מרפסת או בלעדיה.
ייתכן שאפשר להיחלץ מהמלכודת פעם נוספת בטענה שהכל זה עניין של התבגרות. כל עוד שאנו עודנו צעירים, אנחנו יכולים להוסיף ולהתבוסס בשאיפות קנאיות, להמריץ את עצמינו בהבטחות ושבועות ולהקיף עצמינו בקווים אדומים ובוהקים שיגבילו אותנו מפשרות תבוסתניות. ואז, יום אחד כשאנחנו מריחים את קו ה-30 באופק, אנחנו נתחיל להבין שבעצם, ובראייה כוללת, ובהינתן כלל הנסיבות וההזדמנויות, אולי מה שנתפס בעבר כמכריע הוא למעשה פעוט ושטחי. ייתכן אמנם, אבל שלוש השנים האמיצות שעודן מרחיקות אותי מקו פרשת המים הזה עדיין מחדירות בי מוטיבציה בוערת שלא לוותר, ולהילחם למול המציאות (ועצמי?) על זכותי לממש את אמונותיי.
ואז הגיח לחיי חנוך לווין (ייתכן שגם לחייכם), וסיפר לי הזוג ההוא, אדון כמעט וגברת כבר:
"עוד אביב חלף וסתיו נוסף נגמר, והאדון כמעט ראה בלב נשבר -
כמה הפסיד כל השנים שלא אמר את דבר אהבתו אל הגברת כבר...
גברת כבר התגוררה בבית קט, כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט,
עכשיו לא מתגורר בו אף אחד. לא הגברת כבר ולא אדון כמעט"
מה הופך את הזוג הזה לטראגי כל כך? התשובה טמונה כנראה בהזדהות העמוקה שלנו עם העלילות שלהם. זו תזכורת לכך שלפעמים אנחנו נדחקים לבחור ב"כלום", לא רק מתוך נחישות ובטחון עצמי, כי אם גם מתוך פחד - המנוע השני בעוצמתו של החיים שלנו. הכלום הוא בחירה נוחה לעיקשים ולפחדנים. בקצרה, הוא נחלתם של החלשים.
הייתכן ששוב נאלץ להודות בדבר הצורך לחצוץ בין דרכינו בעולם החומרי והגשמי לבין עניינים שבלב? או שמא נבקש ללמוד ולאמץ את חוקי הלב אל נהלי הראש? כמה בודד וצחיח במקום בו אנו צודקים. ספק עד כמה ניתן להסתפק בעמדתנו העיקשת, נוכח שלל ההרפתקאות המצפות לנו במרחבי הפשרה וההעזה. כן, בדיוק העזה - שכן משהו במוחנו השתבש מעט. לא הגישה העיקשת והנחרצת היא האמיצה, שכן זוהי דווקא הנטייה הפחדנית. הפשרנות, הסתגלנות, הניסוי והטעייה והתהייה - הם שמבטאים בעיניי את אומץ הלב וחדות המחשבה. הם שמקרבים את טעם החיים לפינו, מציעים ביס טעימה, מבלי להתחייב אם יערב לחכנו.
צפייה במשחקי כדורסל מסבה לי אושר רב, מהרבה סיבות. אחת מהן קשורה ליחס המרתק שנרקם, כמו בענפי ספורט אחרים, בין הקבוצה (על רוחה ושחקניה) והאוהדים. בניגוד לעולם הפוליטיקה הנוטה לפרקים לאכזריות, שרירות לב וכפיות טובה, יש משהו נאמן ואמיתי יותר בקשר בין אוהד לקבוצתו. ביטוי לכך הוא למשל מחיאות הכפיים להם זוכה כל שחקן ש"הולך עד הסוף" ומנסה מהלך הרפתקני ליד הסל - גם אם לא הצליח. יתרה מזאת, נדמה לי לפעמים שהאהדה לה זוכה שחקן כזה מהקהל גדולה יותר מאשר אם היה מטביע בסופו של דבר ברשת. יש לכך סיבה ברורה - האוהדים מבקשים לעודד את ההעזה הזו, הם רוצים את השחקנים שלהם על המגרש אמיצים ויצירתיים יותר. הם מדרבנים אותם שיאמינו בעצמם, שיבקיעו דרך, שיפתיעו ויהפכו את המשחק הזה למאתגר ולמעניין יותר. ואולי, את כללי המשחק הזה אפשר להעתיק גם מחוץ לכתלי האולם. אולי הגיע הזמן שנתחיל למחוא כפיים גם לאלה שאמרו בכנות ובאומץ שלפעמים עדיף כמעט, כי כמעט זה בעצם פסיעה אחת מהכל. ומי שמחכה בתוך הכלום הזה, אפשר שיחכה לנצח. כל כך צודק ונחוש, שאפשר רק לרחם עליו.
לא יודע עדיין איפה אגור בשנה הבאה, אבל יש לי תחושה שתהיה שם מרפסת שמש. כמעט בטוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה