עברתי ברחוב הזה כל כך הרבה פעמים בעבר, ואף פעם לא עצרתי להתעמק בכך. משהו בתמונה הזו, שנשקפה אליי מהמרפסת הפתוחה, הטריד מאוד את מנוחתי. באופן כללי אני אוהב להציץ למרפסות, כמעט באופן אובססיבי. קנאת הנדל"ן שלי אינה מרפה, מפצירה בי להוסיף ולסקור הפתעות ומושאי הערצה בין כתליהם של זרים. ובעיקר, גורמות המפרסות למחשבותיי לנדוד, להסיט את תשומת ליבי. זה מסוכן למדי בזמן נהיגה, ומסוכן לא פחות בעת כתיבת בלוג, שנושאו הוא בכלל אחר ושונה.
משהו במרפסת הזו הטריד אותי, ורק לאחר כמה שניות מהורהרות הצלחתי להבין. הסולם. משהו באיך שהוצב שם סולם הברזל הזה היה שגוי ובלתי הגיוני. לכאורה, חכם ומסודר. בעלי הדירה תלו אותו על מסמרים, במצב מאוזן, כדי לנצל באופן מיטבי את המרחב המועט שהציעה להם דירתם התל-אביבית. אך סימני היעילות התחלפו במהרה בסימני שאלה - וכי איך בדיוק יורידו משם את הסולם? הצבתו שם נוחה ויציבה, מעוררת התפעלות מצד כל עוברי האורח ברחוב, אך הפרקטיות תוהה בערפל - הייתכן שהמסקנה אליה הגעתי מדוייקת? אפשר כי, למרבה המבוכה, יידרש כאן סולם כדי להוריד את הסולם הזה. במו ידיהם, נכנסו הנשים לפרדוקס רקורסיבי, ללא מענה בנמצא.
אלא שתחושת התסכול הזו שפיעמה בי עת בהיתי בסולם, נתפשה בעיניי כעמוקה ומטרידה יותר מאשר לצמצמה לשימוש כזה או אחר בכלי עבודה. אווירת הנכאים המייאשת נוכח ההבנה כי תאני ההגעה למחוז חפצינו מצוי בדיוק בסוף הדרך משותפת לרבים מהתחומים בהם אני טרוד בימים אלה במרחב הפרטי שלי, ובדילמות של כולנו במרחבים קולקטיביים. וראו למשל את שלל מהלומות השטמה מולם ניצבנו בעת האחרונה - בין רבנים משתוללים לאזרחים מודאגים, בין אוניברסיטאות מתחסדות לפטריוטים מזהירים. כולנו יודעים לדבר בשבחה של ההידברות וההבנה, שהיא הרי ולא אחרת תושיעינו מפילוג ועבדות. אם רק נמצא את המילים הנכונות נוכל בוודאי להגיע להסכמות. הן הרי שם, התובנות שמחזיקות אותנו יחד. ממתינות שנמצא אותן מחדש, ואולי רק שכחנו ואיבדנו קצת את המילים. אלא שהתסכול האמיתי שלנו נובע בדיוק מאפקט הסולם המדובר - שכן בשבילי להושיט יד אל ההבנות האלה, אנחנו זקוקים קודם לכן להבנות. כדי שנוכל לדבר זה עם זה, צריך קודם לגבש שפה משותפת. לא תוכל היד לגעת בבר-הפלוגתא, באם אינה יודעת כלל מהו מקומו, מהן עמדותיו, מהן שאיפותיו. אנו מוגבלים ביכולת לייצר הבנות דווקא משום שאיננו מבינים, והמעגל הזה מכניס את החברה לשיתוק מעגלי. לא נותר לנו אלא לדקלם אודות הצורך להקשיב, לדקלם בקנאות ובנחישות - בעוד ידינו סותמות את האוזניים לבל יעז מישהו לטעון אחרת.
ואולם לא רק במישור החברתי מתממש "אפקט הסולם", כי אם גם בעולם הידע האינטלקטואלי. אין יום שעובר מבלי שמוצא עצמי מתקנא בידיעותיו של חבר או מכר, המעשיר אותי בפניני ידע ותובנות בתחומים בהם איני מבין. נכונה האמירה כי כל ספר מלמד אותנו על עשרות ספרים שטרם קראנו, ואולי אף - למרבה המבוכה - שאף לא שמענו עליהם. אנחנו שואפים להיות נאורים, אך מסרבים להשלים עם ההכרה שתנאי הקבלה למועדון הנאורות הוא להבין עד כמה שאיננו כאלה. הצורך להוסיף וללמוד אינו נובע רק מצניעות מחשבתית, כי אם נוכח היצע בלתי פוסק של שיעורים חשובים בעולם הדעת, שקצרה היד מלהשיג ולטעום. וכאילו אין די בכך, מגיע הסולם להכביד עוד יותר. שכן, כיצד נעמיק ונדע כאשר אנו חסרים כל כך הרבה שעורי מבוא ורקע. כיצד נעשיר תבונתנו כאשר איננו בקיאים בשפות ובמושגים החיוניים. האמנם ניתן להתחיל הכל מבראשית, או שמא ישנם תחומים עליהם נידרש לוותר בטרם עת? ואפשר אמנם כי גם כאן נאלץ להגיע למסקנה, כי כדי להנות ממעייני התבונה, עלינו להשתכשך בהם מבעוד מועד, ושוב נקלענו למעגל הקסמים האכזרי הזה. החיפוש אחר נקודת המוצא להיאחז בה עלול לקחת זמן רב מדי, והוא הרי ממילא חסר ומקצה לנו מרחבי חסד צנועים להעמקת הנפש.
וגם על המרחב הפרטי לא פסח הסולם המרושע הזה, המבקש כאילו בכוונה להכאיב ולהטריד תודעת עמלים. שהרי אין חזקה ונועזת יותר מהאהבה, שתנחם כל לבב. ואולם כיצד נמצא עצמינו מוכנים לקראתה, כיצד נדע לקבל ולהנות ממנה, אם לא נתנסה בה ונלמד את רזיה וניטיב להבחין בין הרגש המלא והסוחף והאותנטי לבין פרפורי הסרק המתחלפים. ושוב אנו מבקשים לחוות אהבה, כדי לדעת אהבה. ומי שמקווה בכל ליבו ומאודו בביתו, סופו שלנצח ישקע בבדידות. ואולי יסיים חייו כמו בקבר החשוך בו נתקלתי אמש בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב - הבולט נוכח הכיתובים המפוארים של מצבות שכניו. "פה נקבר גלמוד", נכתב בקצרה (http://img87.imageshack.us/img87/7137/photo0056editedah2.jpg), ולא יוסף דבר. ואולי נכון היה לציין, כי פה נקבר מי שבחר לתלות סולמות בחזית מרפסתו, מבלי לדון בשאלה כיצד ירומם עצמו לגעת בם.
ומוטב היה לסכם את הטקסט בהמלצות בהירות, שיפיחו תקווה ברוח באלה המבקשים לשבור את אכזריות הפרדוקס. ואולם, מטיבה היא של קפיצת האמונה, שאינה ניתנת לעצלים. אך חיונית היא לנושאי התקווה, והכרחית היא עבור אלה שאינם מתכוונים לתת לעול החיים והתרבות לדכא את רוחם. ואם תהיה קפיצה זו נועזת דייה, אמיתית ומתמסרת, הרפתקנית ונחושה - אפשר כי תצליח להתגבר על כל פער גובה ומרחק. גם במחיר של נפילה מהמרפסת.
משהו במרפסת הזו הטריד אותי, ורק לאחר כמה שניות מהורהרות הצלחתי להבין. הסולם. משהו באיך שהוצב שם סולם הברזל הזה היה שגוי ובלתי הגיוני. לכאורה, חכם ומסודר. בעלי הדירה תלו אותו על מסמרים, במצב מאוזן, כדי לנצל באופן מיטבי את המרחב המועט שהציעה להם דירתם התל-אביבית. אך סימני היעילות התחלפו במהרה בסימני שאלה - וכי איך בדיוק יורידו משם את הסולם? הצבתו שם נוחה ויציבה, מעוררת התפעלות מצד כל עוברי האורח ברחוב, אך הפרקטיות תוהה בערפל - הייתכן שהמסקנה אליה הגעתי מדוייקת? אפשר כי, למרבה המבוכה, יידרש כאן סולם כדי להוריד את הסולם הזה. במו ידיהם, נכנסו הנשים לפרדוקס רקורסיבי, ללא מענה בנמצא.
אלא שתחושת התסכול הזו שפיעמה בי עת בהיתי בסולם, נתפשה בעיניי כעמוקה ומטרידה יותר מאשר לצמצמה לשימוש כזה או אחר בכלי עבודה. אווירת הנכאים המייאשת נוכח ההבנה כי תאני ההגעה למחוז חפצינו מצוי בדיוק בסוף הדרך משותפת לרבים מהתחומים בהם אני טרוד בימים אלה במרחב הפרטי שלי, ובדילמות של כולנו במרחבים קולקטיביים. וראו למשל את שלל מהלומות השטמה מולם ניצבנו בעת האחרונה - בין רבנים משתוללים לאזרחים מודאגים, בין אוניברסיטאות מתחסדות לפטריוטים מזהירים. כולנו יודעים לדבר בשבחה של ההידברות וההבנה, שהיא הרי ולא אחרת תושיעינו מפילוג ועבדות. אם רק נמצא את המילים הנכונות נוכל בוודאי להגיע להסכמות. הן הרי שם, התובנות שמחזיקות אותנו יחד. ממתינות שנמצא אותן מחדש, ואולי רק שכחנו ואיבדנו קצת את המילים. אלא שהתסכול האמיתי שלנו נובע בדיוק מאפקט הסולם המדובר - שכן בשבילי להושיט יד אל ההבנות האלה, אנחנו זקוקים קודם לכן להבנות. כדי שנוכל לדבר זה עם זה, צריך קודם לגבש שפה משותפת. לא תוכל היד לגעת בבר-הפלוגתא, באם אינה יודעת כלל מהו מקומו, מהן עמדותיו, מהן שאיפותיו. אנו מוגבלים ביכולת לייצר הבנות דווקא משום שאיננו מבינים, והמעגל הזה מכניס את החברה לשיתוק מעגלי. לא נותר לנו אלא לדקלם אודות הצורך להקשיב, לדקלם בקנאות ובנחישות - בעוד ידינו סותמות את האוזניים לבל יעז מישהו לטעון אחרת.
ואולם לא רק במישור החברתי מתממש "אפקט הסולם", כי אם גם בעולם הידע האינטלקטואלי. אין יום שעובר מבלי שמוצא עצמי מתקנא בידיעותיו של חבר או מכר, המעשיר אותי בפניני ידע ותובנות בתחומים בהם איני מבין. נכונה האמירה כי כל ספר מלמד אותנו על עשרות ספרים שטרם קראנו, ואולי אף - למרבה המבוכה - שאף לא שמענו עליהם. אנחנו שואפים להיות נאורים, אך מסרבים להשלים עם ההכרה שתנאי הקבלה למועדון הנאורות הוא להבין עד כמה שאיננו כאלה. הצורך להוסיף וללמוד אינו נובע רק מצניעות מחשבתית, כי אם נוכח היצע בלתי פוסק של שיעורים חשובים בעולם הדעת, שקצרה היד מלהשיג ולטעום. וכאילו אין די בכך, מגיע הסולם להכביד עוד יותר. שכן, כיצד נעמיק ונדע כאשר אנו חסרים כל כך הרבה שעורי מבוא ורקע. כיצד נעשיר תבונתנו כאשר איננו בקיאים בשפות ובמושגים החיוניים. האמנם ניתן להתחיל הכל מבראשית, או שמא ישנם תחומים עליהם נידרש לוותר בטרם עת? ואפשר אמנם כי גם כאן נאלץ להגיע למסקנה, כי כדי להנות ממעייני התבונה, עלינו להשתכשך בהם מבעוד מועד, ושוב נקלענו למעגל הקסמים האכזרי הזה. החיפוש אחר נקודת המוצא להיאחז בה עלול לקחת זמן רב מדי, והוא הרי ממילא חסר ומקצה לנו מרחבי חסד צנועים להעמקת הנפש.
וגם על המרחב הפרטי לא פסח הסולם המרושע הזה, המבקש כאילו בכוונה להכאיב ולהטריד תודעת עמלים. שהרי אין חזקה ונועזת יותר מהאהבה, שתנחם כל לבב. ואולם כיצד נמצא עצמינו מוכנים לקראתה, כיצד נדע לקבל ולהנות ממנה, אם לא נתנסה בה ונלמד את רזיה וניטיב להבחין בין הרגש המלא והסוחף והאותנטי לבין פרפורי הסרק המתחלפים. ושוב אנו מבקשים לחוות אהבה, כדי לדעת אהבה. ומי שמקווה בכל ליבו ומאודו בביתו, סופו שלנצח ישקע בבדידות. ואולי יסיים חייו כמו בקבר החשוך בו נתקלתי אמש בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב - הבולט נוכח הכיתובים המפוארים של מצבות שכניו. "פה נקבר גלמוד", נכתב בקצרה (http://img87.imageshack.us/img87/7137/photo0056editedah2.jpg), ולא יוסף דבר. ואולי נכון היה לציין, כי פה נקבר מי שבחר לתלות סולמות בחזית מרפסתו, מבלי לדון בשאלה כיצד ירומם עצמו לגעת בם.
ומוטב היה לסכם את הטקסט בהמלצות בהירות, שיפיחו תקווה ברוח באלה המבקשים לשבור את אכזריות הפרדוקס. ואולם, מטיבה היא של קפיצת האמונה, שאינה ניתנת לעצלים. אך חיונית היא לנושאי התקווה, והכרחית היא עבור אלה שאינם מתכוונים לתת לעול החיים והתרבות לדכא את רוחם. ואם תהיה קפיצה זו נועזת דייה, אמיתית ומתמסרת, הרפתקנית ונחושה - אפשר כי תצליח להתגבר על כל פער גובה ומרחק. גם במחיר של נפילה מהמרפסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה