רגע לפני שאנחנו דנים במשמעויות הפוליטיות, החברתיות והאזרחיות של הכרה או אי הכרה פלסטינית במדינה יהודית, מומלץ לעצור לרגע ולהבין מה עומד מאחורי התביעה הזו. התשובה המאכזבת היא כנראה, שום דבר. בפועל, אם תנקו את מגילות הטיעונים הארוכות והמפולפלות של דוברי הממשלה, תגלו שיש למעשה שתי אפשרויות מובילות:
האחת, מדובר בתביעה חשובה וצודקת מאין כמותה. הכרה פלסטינית ביהודיות המדינה חיונית לשלילית הטענה הפלסטינית המסורתית קום המדינה טבול בחטא, ואת השאיפה להחלת צביון של מדינת כלל אזרחיה על הישות הציונית הזמנית. באמירה זו טמון גם ויתור פלסטיני מובנה על זכות השיבה ואשרור של נכונותם להביא לסיום הסכסוך. אלא שאם זהו העניין, אזי מדוע להציב את התנאי כבר בשלב זה? האם אנו סבורים ברצינות שהפלסטינים יסכימו לויתור בקנה מידה כזה כתנאי מקדים לשיחות? כשישראל למשל, עוד מסרבת להתחייב לצביון המדינה הפלסטינית, להקיפה, לזכויותיה וכו'. בכל מקרה, אם התביעה רצינית הרי שמדובר בכזו שאין היגיון וליגטימציה להציבה כתנאי מקדים לשיחות.
אפשרות נוספת, וסבירה יותר לדעתי, היא שהתביעה אינה מבטאת אינטרס ישראלי אסטרטגי וראשון במעלה, וכי למעשה מדובר בטריק פוליטי. כזה שנועד להציב מקלות בגלגלי התהליך, ואפשר כי להיסחר בימים הקרובים בתמורה לויתור פלסטיני על המשך ההקפאה. ואמנם סביר בעיני כי דקות לאחר שהפלסטינים יסכימו לסגת מתביעתם להמשך ההקפאה, תעלם גם תביעת ההכרה מהתביעות הישראליות ותוך שבועות איש לא יזכור שאי פעם הוצבה. אני מבסס טענה זו, בין היתר, על ניסיון העבר - נתניהו קרא פעמים רבות את הסכם אוסלו בשנת 1996 עד שמצא את נקודות התורפה ומינף אותן לבלום את ההתקדמות (טען שאזור הבקעה כולו מהווה "אזור בטחון"); ושנה לאחר מכן תבע את ביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל מהאמנה הפלסטינית - מהלך שבוצע שלוש פעמים כולל בנוכחותו של נשיא ארה"ב דאז קלינטון, וגם אז לא ריצה את נתניהו. שלא להזכיר את עקרון ההדדיות, את התביעה החד משמעית להקדים את הפסקת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינים קודם שתידון סוגיית הגבולות ועוד הרשימה ארוכה. נדמה אפוא שנתניהו הוא "אשף המקלות" - תמיד ימצא את החוליה החלשה או את הסדק שדרכו יוכל לבלום, לקטוע ולעכב. אני סבור, שכך גם עכשיו עם נושא יהדות המדינה.
הוכחה נוספת לטענה היא שמעולם לא עמד נושא ההכרה ביהדות המדינה כתנאי בשום משא ומתן שנוהל מול הפלסטינים: לא בשיחות לונדון בשנות השמונים, לא באוסלו, לא בוואי, לא בקמפ דיוויד, לא במפת הדרכים. אף ממשלה מעולם לא הציבה זאת כתנאי - כולל לא ממשלת נתניהו הראשונה. מכאן עולה התהיה: מה בדיוק השתנה? האם בשנים האחרונות חל איום אסטרטגי של ממש על צביון המדינה שמחייב את הצבת התנאי הזה? ואם כן - האם אנחנו זקוקים ללגיטימציה ליהדות המדינה דווקא מהמנהיג הפלסטיני שאנחנו טורחים להדגיש מעל כל במה את חוסר הרלוונטיות שלו?
נניח אפוא שאכן מדובר במהלך פוליטי, לגיטימי יהיה אז לשאול מדוע יש בכך פסול? הרי גם הצד השני משתמש בטכניקות פוליטיות מתוחכמות (שלא לדבר על המתווכחים האמריקנים והערבים), ומדוע שנהיה שונים? לדעתי התשובה גלומה ברגישות הסוגיה. הרי בשבועות האחרונים דנה מדינה שלמה בחשיבות הגרעין היהודי של המדינה, ובצורך החד משמעי של כולנו לזכות בהכרה פלסטינית, ערבית, ועולמית בשייכותנו לדת משה וישראל. אי אפשר שלא לתהות - לשם מה אנו זקוקים לכך? האם אמנם הכרה שכזו תחסל את גלי האנטישמיות האירופאים? האם יצליחו לבלום את זרמי הדה-לגיטימציה הפושטים בעולם המערבי? לדעתי לא. מדובר בדיון עקר ומיותר, שראשיתו בטריק פוליטי וסופו מי ישורון.
מצד הפלסטינים, ספק אם יסכימו לתביעה. גם טובי המשפטנים לא יוכלו לנבא בשלב זה מה יהיו השלכותיה על מעמד הפליטים וזכות השיבה, על זכויותיהם של אזרחי ישראל ועל המשך תביעותיהם במו"מ שספק אם יבשיל. כך או כך, הם עשויים להידחק בסופו של דבר לוותר על התביעה להקפאת הבנייה ולהיכנס לסבב שיחות על פינוי שטחים שיצמיחו עליהם גורדי שחקים באותה השעה. הפלסטינים ינסו לאיים ויאמרו: "אל תבנו עלינו", אבל ישראל תבנה גם תבנה, ומטוס ראש הממשלה יוסיף לנדוד בין ירושלים, שארם ווושינגטון עד שינחת לבסוף על קרקע המציאות והכל ישוב לקדמותו.
בשנת 2010, מדינת ישראל צריכה וראויה להיכנס לדיון מעמיק ונוקב בשאלת היהדות שלה, הישראליות שלה, והזהות שלה. מי ייתן שדיון זה יותנע ממקומות נכונים ורציניים, ולא כספיחים עודפים של עוד טריק פוליטי שנועד לבלום גלגלי אבן שמלכתחילה לא נועדו להתקדם.
שתי תגובות לי לך
השבמחק1. הטיעון "מעולם לא עמד נושא זה כתנאי בשום משא ומתן שנוהל בעבר" תקף במידה רבה לגבי הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות ביהודה ושומרון. לכן לא ברור לי למה אתה משתמש בטיעון זה. לכל הפחות ישמש עניין ההכרה כקלף טקטי נגד היכולת של הפלסטינים לנגח אותנו בזירה הבינלאומית בנושא ההתנחלויות.
כפי שרמזת לבד, לא כל טריק טקטי מרושע הוא דבר שלילי, ואל לנו לבוא למשחק שחמט פוליטי ללא טריקים באמתחתנו.
2. לשאלה "לשם מה לנו זה" התשובה שלי חד משמעית - זהו צעד משמעותי ביותר.
הבא נסתכל שניה על הצד השני - מה המשמעות של הקריאה הפלסטינית להקפאה? גם היא לא עלתה מעולם בעבר, וברור שבהנתן הסכם בשטח, כל השטחים שמחוץ להסכם יפונו. אז במה מדובר?
הם מבקשים לייצב בתודעה הישראלית (וביחוד בימין) את ההכרה בהתנחלויות כלא לגיטימיות, וליצור תקדים עקרוני שמבטל מכל וכל את החלום המשיחי של "ארץ ישראל השלמה". הרי לא ניתן שחצי מהעם ימשיך להזין את עצמו בחלום ארץ ישראל השלמה, ולטעון שהדיונים על פשרה היסטורית אומרים משהו.
בצורה זהה, ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית (או - מדינת העם היהודי), תהווה צעד משמעותי ראשון בהכרה פלסטינית בפתרון פרגמטי, ממשי, תוך ויתור עקרוני על נראטיב השיבה.
הרי הפלסטינים ממשיכים גם הם,במקביל להבטחות על פשרה היסטורית, לעודד בפועל את החלום על גאולת האדמה, וזכות השיבה לגבולות 1947. ובניגוד לישראל, בה 50% מהעם השלים עם הויתור על החלום, ומאז 2000 כל מנהיגי ישראל מצהירים בפומבי על הצורך ב"פשרה היסטורית" וויתור על חלום ישראל השלמה, הרי שבחברה הפלסטינית הכרה כזאת עדיין טאבו.
צודק נתניהו לחלוטין שהוא מעלה את התביעה הזאת.
ראשית מהבחינה של טריק תמורת טריק - אם אתם מבקשים לשבור חלק חשוב בנראטיב, אז תשלמו באותו קלף.
ושנית, שנושא זה דווקא מפאת רגישותו - הוא חשוב באמת. אם הפלסטינים לא יכירו באמת הזאת בצורה פומבית, הרי שהם ימשיכו להשלות את עצמם בנושא גם ב100 שנה הבאות.
דימה
בצדק
האמנם רק חמישים אחוזים מהמדינה ויתרו על חלום ארץ ישראל השלמה? אני מקווה מאוד, למען כולנו, שהנתון גבוה בהרבה.
השבמחק