אחד מהמפקדים שהשפיעו עליי בצבא, הרבה לדבר על "חשיבות הסיפור". לדבריו, כשמדברים על תרחישים אפשריים, מוטב שלא לדבר על עקרונות בלבד. תמיד כדאי לנסות לספר את הסיפור: "תשתמשו בדוגמאות, בעלילות, בתיאורים. סיפור שלם עם התחלה אמצע וסוף... רק שתגבשו את זה כך נוכל לראות את הסיפור הזה ראוי להיחשב כתרחיש בר קיימא, מציאותי, אמיתי ורלוונטי".
כשאנחנו מסתכלים על אבות הציונות, אנחנו נתקלים בתופעה מעניינת. מרביתם של הוגי הציונות היו סופרים, יוצרי פרוזה. בראשם - הרצל, שאת הילתו כחוזה המדינה קיבל בעיקר משום שהציג חזון בר קיימא, פרש בפנינו מציאות שלמה של מדינה יהודית: מהעיתונים שיקראו בה, השפה שידברו בה, הפוליטיקה שתהיה בה. הרצל לא הוביל פוליטית להקמת המדינה. מרבית מאמציו כשלו. אבל ספרי הפרוזה שכתב הפכו את הרעיון התיאורטי הזה למשהו שנראה כחלופה אפשרית, הוא הסיר סקפטיות וחשדנות, הוא גרם לאנשים (בעיקר ליהודים) להבין שהרעיון ההזוי הזה יכול לעבוד.
ואמנם, הנושא של שימוש ב"סיפור" אינו חדש. אפלטון התייחס לשימוש המרובה שלו במשלים ובדימויים וטען כי ברקע לכך עומדת הבנתו כי לעיתים קרובות פגישתו של האדם עם "האמת" לא יכולה להיעשות באמצעים עקיפים, עקרוניים או תאורטיים. המשלים מאפשרים לקורא להיכנס לתוך עולם מציאותי לכאורה, שלם ומורכב - שבתוכו הוא נחשף לרעיון "האמת" במלואו. דרכו הוא יכול להתרשם בכוחות עצמו האם החזון המוצג בפניו מציאותי, אם הוא יכול לעבוד. המפגש הבלתי אמצעי הזה עם "האמת" חזק יותר מכל טיעון לוגי או תיאורטי.
יצא לי לשמוע באחרונה הרצאה קצרה של פרופ' אסא כשר. בתום הרצאתו התייחס למונח מרתק שטבע הפילוסוף רולס שנקרא "OVERLAPPING CONSENSUS". מהות הרעיון - האפשרות להגיע לפשרה בין שני עקרונות מתנגשים לא על בסיס הגעה לעמק השווה, אלא באמצעות מציאת מרחב פשרה חיצוני לשתי העמדות המתנגשות, וחיבור מרחב זה ליסודות הרציונאליים של כל אחד מהצדדים. הוא הדגים את הצלחתו להגיע להבנות מרתקות בנושא הזה באמצעות שימוש ביצירתיות ובתרחישים "אחרים" (חשיבה מחוץ לקופסה), שהביאו לפתרונות לסכסוכים עמוקים וסוערים במיוחד. מדובר ברעיון מרתק - לא מנסים להגיע לפשרה, אלא להבנה, לפתרון. זה לא רק סמנטי, זה כיוון אחר. במילים אחרות, צריך רק למצוא "סיפור" שיכול לעבוד, ששני הצדדים יוכלו מנימוקיהם שלהם לתמוך בו ולצדד בו.
מה צריך בשביל לכתוב "סיפור" כזה, שגם נוסך תקווה ואמון, גם מחיה מציאות חזונית וגם טומן בחובו יכולת לגשר בין קטבים? כנראה שקורטוב יצירתיות, מעט "חזון", ניסוח מדוייק ומעמיק של "השאלות הנכונות", נכונות אמיתית לצאת ממוסכמות ואופטימיות אותנטית סביב האפשרות למצוא פתרון צודק, הגיוני ובר קיימא לכל אתגר.
המסקנה האפשרית מהדיון הזה היא שאולי אנחנו צריכים להיות יותר סופרים, ופחות הוגי דעות. יותר פרוזאים ופחות תיאורטיקנים. כמובן שזה לא בא במקום - לעולם ידרוש הפתרון הבנה מעמיקה של עולם הבעיה, ההיסטוריה, הפערים הנורמטיבים וכו'. אבל בסוף התהליך, אפשר כי מוטב להתרחק מעט מהקרקע היציבה ולדלג אל עולם חלופי, החזוני - שבו ניתן לאתר את הסיפור החדש, את הפתרון האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה