ערב יום הכיפורים שבה ועולה השאלה הקבועה: "תגיד, אתה צם?". ייתכן שיש שיגדירו שאלה זו בצדק, כאחת מהשאלות הישראליות ביותר. כולנו סקרנים ומעט נבוכים סביב המנהג הטעון הזה, שהילתו רוויית קדשה ומסתורין, ומבקשים לוודא שאנחנו בצד הנכון והבטוח, שבין אם נצום ובין אם לאו - לא נהיה היחידים בתור הארוך בשערי שמיים. ואמנם, לרוב נשאלת השאלה בנימה מסוייגת, מבויישת קמעא, מלווה בהשפלת מבט וקול. השאלה אינה מונפת תמיד בכנות שואל, ולרוב אינה נענית בכנות המשיב. אולי עצם השאלה כמוה כטקס, אחד מטקסי יום הכיפורים עצמו. כשאני שואל את חברי האם הוא צם השנה, כאילו הזכרתי לשנינו שיהודים אנחנו בארץ הקודש, וכי שאלה כזו ראוי וטוב שתישאל - במנותק ממנהגי המועד.
אחרי מספר שנים בהם בחרתי לצום, בחודשים האחרונים יש באמתחתי תשובה מוכנה וחדה לקושייה. מיד לאחר הפניה, אני מפנה מבטי לעיניי השואל ומפציר בו: "לא. אני לא עושה משהו שאני לא מאמין בו". אני חושב שזו תשובה חזקה מאוד, ולכן איני מהסס לפני העברתה. בעיקר, משום שאני לא רואה מאום פסול, ולו שביב של חטא או חילוניות מופקרת. בחירתי שלא לצום אינה נובעת מאתאיזם (שכן אינני אתאיסט) ולא ממחאה נגד הדת (שכן אינני מוחה) ואף לא מתוך נוחות או קלות דעת (שבלאו הכי מעולם לא היו נחלתי, הודות למוצאי הפולני העמוק). אלא שדווקא משום שאינני בז לערכי המסורת ואני מכבד ואף מאמין ברבים מעקרונות היהדות, אני מסרב בתוקף לקיים כל מצווה שאינני מבין ושלם איתה באופן מובהק. מדוע אנשים צמים? רבות הדעות בנושא, אולם חלקן לפחות טוענות כי ייסורי הגוף מקרינים גם אל ייסורי הנפש, ובבוא שערי שמיים להיחתם בתוך עשרת ימי תשובה, מוטב לו לאדם לפגין חזות גופנית אחידה של חרטה וייסורים. אם לא יואיל, וודאי לא יזיק כשיבוא הבורא וכרוביו לבחון את משקלי הצדק ולדון בגורלו של אדם לשבט או לחסד.
ואילו אני, אינני מאמין בכך. אינני בקיא בשוכני שמיים, אולם למיטב הבנתי, אמונתי והכרתי הם אינם פועלים באופן המתואר. אין הם בוחנים את מידת הייסורים של כל פרט על גבי הארץ, ואין הם חפצים בקרקורי רעב ובחרחורי צמא. כידוע, יום הכיפורים נועד בעיקר כדי לאפשר מחילה וחרטה על החטאים שבין אדם לחברו, ולא בין האדם לבורא. ביום זה נכון לנו לבחון את האופן בו נהגנו אל זולתנו, ולתכנן מרשמים ותוכניות חדשים לקראת השנה שתבוא. זה זמן מצויין בעיני לבקש סליחה מחברים ומקרובי משפחה. עיתוי מופת לחידוש קשרים, למתן תשומת לב למכרים נשכחים ולכתיבת מילות תמיכה ועידוד באלה הראויים והמקופחים. את כל אלה, המהווים בעיניי מנהגי טוהר וצדק, כדאי ורצוי לבצע כל השנה - אולם אין כל פסול בהקדשת הזמן המתאים לכך בהפוגה המתאפשרת לנו ביום הכיפורים. ואם בקשת הסליחה תובעת אנרגיות מיוחדות, שיקלו במעט על דאבון המצפון, אין כל פסול בעיניי כי יאכל המתנצל וישתה המפצה. לא באקט הסמלי תנוקה הנפש, ולא בייסורי הגוף תטוהר הרוח.
ואת כל ההקדמה הזו אני פורש כאן לפניכם, כדי לבסס את הסברי מדוע בחרתי לקיים את מצוות הצום השנה. את החג אעביר השנה בירושלים, זו השנה השנייה ברציפות. וגם הפעם אעביר את רוב שעות החג בתפילות, בשיחות עומק עם חברים, בהאזנה לתפילות ולימוד אודות פשרן ובמנוחה כללית, נפשית ורוחנית. כל אלה באדיבותה של עיר הקודש, המספקת לי את הצביון היהודי שחסר לי כל כך בעיר מגוריי. לא עוד "חג האופניים", כי אם מועד הנפש. לא עוד פסטיבל ה-DVD, כי אם החזרה לארון הקודש. מועדי ישראל הם הזדמנות מצוינת עבורנו החילוניים, אשר נחשפים באופן חלקי וסלקטיבי משך מרבית עונות השנה לכתבי המקורות, לחבור אל חברינו חובשי הכיפה וללמוד מסורת, דעת והלכה. אם בכוונתנו לגבש תוכניות רבות כל כך לגבי העתיד ביום הכיפורים, מוטב לנו שנחל בהבנת "מאין באנו". הכאב והזעקה של המתפלל החובט בחזהו בבית הכנסת ביום הזה מחברת אותנו אלפי שנים אל העבר וההיסטוריה שלנו. כשאני צם אני לא מבקש לחזור בתשובה, אלא לסבא שלי, ולסבא שלו. אינני בקיא בטיב האמונה שהחזיקו בה, אולם אני סמוך ובטוח כי משהו מתוכה תרם לכך שאני קיים היום, יושב ומהרהר בהלכות המועד בירושלים, עיר הבירה של ישראל.
לא רק לסבא שלי אני מתחבר במועד הזה, אלא גם לחברים שלי. לכולם. לאלה שמאמינים ואלה שאינם, לאלה שחובטים בחוזקה במרכז אולם התפילה ולאלה הממלמלים בשקט ענו בפאתי החדר. אני מנהל דיאלוג עם כל הקהל הרב הזה, ואני חלק ממנו. אנחנו לא תושבים ארעיים בחבל ארץ זה, כי אם שותפים לחזון, לדרך ולייעוד. לאחדים מאיתנו מילים אלה נשמעות תלושות, הזויות. אבל רב כוחן למול תחושת הייאוש והריקנות המלווה רבים מאיתנו בעת האחרונה. תחושת היחד הזו היא לא רק תרופה, כי אם גם תשובה. לכל המאמינים, ויותר מזה לכל אלה שכבר אינם.
אז מה השינוי שחל? האם הפכתי לאדם מאמין? התשובה היא כמובן: כן ולא. אני מאמין ואופטימי כתמיד, בעיקר בצורך שלנו לנצל כל רגע בחיים ללמוד, לשוחח, להבין, לגשר, לחוות ולהתפשר. אשמח לעשות זאת בכל מקום: בבית הכנסת, בצבא, בתל אביב ובניו-דלהי. אבל לא תמה אמונתי כי סליחות של ממש נעשות בלחיצת יד ובחיבוק בין חברים. להיטהר זה תהליך של אדם בין כתלי תודעתו, ולסלוח זה לדעת להסתכל על הכוס המלאה, ולא על הבטן הריקה.
בעוד כמה שעות אלבש לבן ואצא להיפגש עם חבריי לקראת החג. שיהיה צום קל וגמר חתימה טובה.
אחרי מספר שנים בהם בחרתי לצום, בחודשים האחרונים יש באמתחתי תשובה מוכנה וחדה לקושייה. מיד לאחר הפניה, אני מפנה מבטי לעיניי השואל ומפציר בו: "לא. אני לא עושה משהו שאני לא מאמין בו". אני חושב שזו תשובה חזקה מאוד, ולכן איני מהסס לפני העברתה. בעיקר, משום שאני לא רואה מאום פסול, ולו שביב של חטא או חילוניות מופקרת. בחירתי שלא לצום אינה נובעת מאתאיזם (שכן אינני אתאיסט) ולא ממחאה נגד הדת (שכן אינני מוחה) ואף לא מתוך נוחות או קלות דעת (שבלאו הכי מעולם לא היו נחלתי, הודות למוצאי הפולני העמוק). אלא שדווקא משום שאינני בז לערכי המסורת ואני מכבד ואף מאמין ברבים מעקרונות היהדות, אני מסרב בתוקף לקיים כל מצווה שאינני מבין ושלם איתה באופן מובהק. מדוע אנשים צמים? רבות הדעות בנושא, אולם חלקן לפחות טוענות כי ייסורי הגוף מקרינים גם אל ייסורי הנפש, ובבוא שערי שמיים להיחתם בתוך עשרת ימי תשובה, מוטב לו לאדם לפגין חזות גופנית אחידה של חרטה וייסורים. אם לא יואיל, וודאי לא יזיק כשיבוא הבורא וכרוביו לבחון את משקלי הצדק ולדון בגורלו של אדם לשבט או לחסד.
ואילו אני, אינני מאמין בכך. אינני בקיא בשוכני שמיים, אולם למיטב הבנתי, אמונתי והכרתי הם אינם פועלים באופן המתואר. אין הם בוחנים את מידת הייסורים של כל פרט על גבי הארץ, ואין הם חפצים בקרקורי רעב ובחרחורי צמא. כידוע, יום הכיפורים נועד בעיקר כדי לאפשר מחילה וחרטה על החטאים שבין אדם לחברו, ולא בין האדם לבורא. ביום זה נכון לנו לבחון את האופן בו נהגנו אל זולתנו, ולתכנן מרשמים ותוכניות חדשים לקראת השנה שתבוא. זה זמן מצויין בעיני לבקש סליחה מחברים ומקרובי משפחה. עיתוי מופת לחידוש קשרים, למתן תשומת לב למכרים נשכחים ולכתיבת מילות תמיכה ועידוד באלה הראויים והמקופחים. את כל אלה, המהווים בעיניי מנהגי טוהר וצדק, כדאי ורצוי לבצע כל השנה - אולם אין כל פסול בהקדשת הזמן המתאים לכך בהפוגה המתאפשרת לנו ביום הכיפורים. ואם בקשת הסליחה תובעת אנרגיות מיוחדות, שיקלו במעט על דאבון המצפון, אין כל פסול בעיניי כי יאכל המתנצל וישתה המפצה. לא באקט הסמלי תנוקה הנפש, ולא בייסורי הגוף תטוהר הרוח.
ואת כל ההקדמה הזו אני פורש כאן לפניכם, כדי לבסס את הסברי מדוע בחרתי לקיים את מצוות הצום השנה. את החג אעביר השנה בירושלים, זו השנה השנייה ברציפות. וגם הפעם אעביר את רוב שעות החג בתפילות, בשיחות עומק עם חברים, בהאזנה לתפילות ולימוד אודות פשרן ובמנוחה כללית, נפשית ורוחנית. כל אלה באדיבותה של עיר הקודש, המספקת לי את הצביון היהודי שחסר לי כל כך בעיר מגוריי. לא עוד "חג האופניים", כי אם מועד הנפש. לא עוד פסטיבל ה-DVD, כי אם החזרה לארון הקודש. מועדי ישראל הם הזדמנות מצוינת עבורנו החילוניים, אשר נחשפים באופן חלקי וסלקטיבי משך מרבית עונות השנה לכתבי המקורות, לחבור אל חברינו חובשי הכיפה וללמוד מסורת, דעת והלכה. אם בכוונתנו לגבש תוכניות רבות כל כך לגבי העתיד ביום הכיפורים, מוטב לנו שנחל בהבנת "מאין באנו". הכאב והזעקה של המתפלל החובט בחזהו בבית הכנסת ביום הזה מחברת אותנו אלפי שנים אל העבר וההיסטוריה שלנו. כשאני צם אני לא מבקש לחזור בתשובה, אלא לסבא שלי, ולסבא שלו. אינני בקיא בטיב האמונה שהחזיקו בה, אולם אני סמוך ובטוח כי משהו מתוכה תרם לכך שאני קיים היום, יושב ומהרהר בהלכות המועד בירושלים, עיר הבירה של ישראל.
לא רק לסבא שלי אני מתחבר במועד הזה, אלא גם לחברים שלי. לכולם. לאלה שמאמינים ואלה שאינם, לאלה שחובטים בחוזקה במרכז אולם התפילה ולאלה הממלמלים בשקט ענו בפאתי החדר. אני מנהל דיאלוג עם כל הקהל הרב הזה, ואני חלק ממנו. אנחנו לא תושבים ארעיים בחבל ארץ זה, כי אם שותפים לחזון, לדרך ולייעוד. לאחדים מאיתנו מילים אלה נשמעות תלושות, הזויות. אבל רב כוחן למול תחושת הייאוש והריקנות המלווה רבים מאיתנו בעת האחרונה. תחושת היחד הזו היא לא רק תרופה, כי אם גם תשובה. לכל המאמינים, ויותר מזה לכל אלה שכבר אינם.
אז מה השינוי שחל? האם הפכתי לאדם מאמין? התשובה היא כמובן: כן ולא. אני מאמין ואופטימי כתמיד, בעיקר בצורך שלנו לנצל כל רגע בחיים ללמוד, לשוחח, להבין, לגשר, לחוות ולהתפשר. אשמח לעשות זאת בכל מקום: בבית הכנסת, בצבא, בתל אביב ובניו-דלהי. אבל לא תמה אמונתי כי סליחות של ממש נעשות בלחיצת יד ובחיבוק בין חברים. להיטהר זה תהליך של אדם בין כתלי תודעתו, ולסלוח זה לדעת להסתכל על הכוס המלאה, ולא על הבטן הריקה.
בעוד כמה שעות אלבש לבן ואצא להיפגש עם חבריי לקראת החג. שיהיה צום קל וגמר חתימה טובה.
בדיוק כשהספקתי לשכוח למה אני צמה. תודה.
השבמחקמקסים.
השבמחקפוסט יפה ומעמיק.
השבמחקהיה כיף לראות אותך באלון ביומיים האחרונים.
גם אני צמתי השנה (ובשנים האחרונות) ביום כיפור, ועדיין כל שנה זה עולה אצלי מחדש כשאלה.
זוהי התשובה שאני נתתי לעצמי היום, שהיא חלק מהגישה הכללית שלי כלפי מסורת יהודית:
אני מאמין שכל אדם (או לפחות רובנו המוחלט) מרגישים צורך בחיים קהילתיים ברמה מסויימת: להרגיש שיש קבוצה רחבה יותר של אנשים ששותפים לנו במנהגים מסויימים. כל אדם (או לפחות רובנו, כאמור) מרגיש גם צורך בטקסים מסוימים. שני הדברים הללו קיימים גם אצל אנשים שמגדירים את עצמם חילונים. העובדה שהם אינם מקיימים מצוות ו/או אינם באמונה באל במובן האורתודוכסי אינה אומרת שהם אינם מחפשים מנהגים, ריטואלים וקהילתיות.
התרבות שלנו, בחברה הישראלית-יהודית, צמחה לחלוטין מתוך הדת היהודית: עד לפני שלוש מאות שנה לא היה הבדל בין יהודי לבין דתי; כולם היו דתיים. ואז העולם התחיל להשתנות - לא רק אצלנו, גם אצל הנוצרים, איפה שהפרוטסטנטים מוטטו את חומות הקתוליות, ובכל העולם חל תהליך של חילון.
לאט לאט התחלנו להבין שלא צריך לשפוך את התינוק עם האמבטיה, ושמה שצמח על רקע של אמונה יכול להישאר בעל ערך גם ללא האמונה: ציורים שצוירו על ידי אמנים דתיים נשארים יצירת מופת גם עבור צופים לא-מאמינים; "הקומדיה האלוהית" של דנטה נותרת מופת גם אצל קוראים חילונים; וגם ארון הספרים היהודי טומן בחובו חוכמה עמוקה ותשובות רבות לישראלים הצעירים היום שאינם דתיים.
אחד הניסוחים הנהדרים שייכים לברל כצנלסון: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש"
אני בוחר לתת ללוח השנה העברי מקום של כבוד בחיים שלי. אני גאה במסורת היהודית שלנו, ורואה במנהגים הללו הזדמנות להתחבר ליהודים ברחבי הארץ, ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה.
המשמעות הראשונה עבורי של צום ביום כיפור היא שאני משתתף באותה החוויה שבה לוקחים חלק מאות אנשים מסביבי ביום הכיפור המיוחד במדרשה באלון, מיליוני יהודים ברחבי העולם, ועוד מיליונים רבים בדורות הקודמים.
מעבר לזה, כשאני בוחן את המנהגים היהודיים אני רואה שיש להם (טוב, לפחות לחלקם) גם פוטנציאל לענות על צרכים שלדעתי קיימים אצלנו בכל מקרה, אלא שלפעמים אנחנו מעדיפים ללכת עד מנטרות בודהיסטיות וטקסים הינדואיסטים כדי לענות עליהם – העיקר לא להשתתף באותם טקסים של ההם מש"ס ומחב"ד.
אחרי שהחלטתי שאני משתתף בחוויה הזו, אני יכול לגלות בה עוד טעמים. אני פחות מוצא כאן עניינים של יסורי הגוף ויסורי הנפש, למשל; במקום זה, אחת המחשבות שהיו לי במהלך הצום היא שרוב השנה לא חסר לי הרבה: אני אף פעם לא באמת צמא, או רעב, או חש כל סוג של מצוקה פיזית. הצום הזה נותן לי אפשרות להתחבר לחוויה שהיא בטח לא נדירה עבור אחוזים גדולים מאוכלוסיית העולם, שחווים מצוקה ומחסור כזה על בסיס יומיומי. וכמו המשמעות הזו, הצום ויתר המנהגים הם פתח שמאפשר לנו לצאת מהשגרה היומיומית שלנו, ולראות ולחוות דברים בצורה אחרת.
אני מסכים מאוד רגב. היה משהו מיוחד מאוד בלראות את כל האנשים האלה באלון, דתיים וחילוניים, מצטופפים בתפילת נעילה ומנצלים את היממה הזו לשיחות, תפילות ולימוד. גם מי שישב בחוץ כל היום, גם מי שאכל בחשאי מאחורי פרגוד בחדר האוכל, הוא ביטוי נפלא בעיניי למי שחשוב לו להתחבר למשהו גדול יותר, עמוק יותר. ומזל שיש מקום כמו המדרשה הזו שמסבירה פנים לכולם.
השבמחק