היה פעם סרט שהציע רעיון מטריד. העולם יציב ומאוזן בזכות הצלחתה של האנושות להתפרש לכל רוחב הספקטרום. על כל גאון שנולד, גדל במקום אחר בעולם אידיוט מושלם. לכל יפהפיה מוצמדת היכנשהוא כלה שהיא כלילת הכיעור. כדי לא להטות את הספינה נבראים איזונים בכל אחת מהדפנות. כך שורדת האבולוציה האנושית את גלי התקופה הסוערים. באיזונים הקוטביים האלה.
אם אמנם נכון הדבר, הרי שבכל פעם שמגיח עיוור מלידה לחלל העולם, חייב היכנשהוא לצוץ מישהו שרואה טוב במיוחד. כזה שאינו מסתפק במה שרואים האחרים, שבעיניו מבט חוקר ובלתי מתפשר. כזה שבתוך אישוניו סימני שאלה תמידיים. שנובר בעומק מהותם של דברים, בפשרם, בסיבת היותם. כשהוא מביט במראה חודרות עיניו גם לתוכו, לתכליתו והצדקת חייו. גם כשהוא ישן מוסיפות עיניו לתור אחר תשובות באפילה. הן תמיד פקוחות ואינן מותירות בו משב אוויר של הפוגת מנוחה.
העיוורים קלים לזיהוי, במקלותיהם בכלבם. אך גם אחיהם בקוטב השני לא נחבאים. בעיניהם לחות תמידית, בלתי חודלת, של דמעה נצורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה