"לרכבת יש שתי התכונות הגדולות של החיים... תנועה ותכלית", אן ראנד
אל החיים, כך מתבהר עם השנים, ראוי להתייחס כאל תעלומה. בלשית, מותחת, מפתיעה. כזו שסוד גדול ומפתיע, ואולי יותר מאחד, ממתינים בסופה. לא ימהרו להתגלות, יסתתרו באפלה פן ייחשפו בנקל. ימתינו נחבאות לנחושים ולנבונים שלא ירפו מן המרדף, שלא יחדלו מהחתירה הקיומית לגלותם. מעת לעת ישלחו קרן מהדהדת באפלת המציאות, כקופסה שחורה המשדרת אותות חלשים המעידים על מיקומה. וביתר הזמן ידומו. אוצר טמון הממתין חרש רק לנוברים החרוצים בקרקע. רק לנפילים.
ועלינו, הבלשים החובבים, לא נותר אלא לאסוף רמזים בקדחתנות. במבטי האחרים, בתנועות העננים, בקווים המתפצלים של אור וצל היוצאים מן הלב ומשתברים בים הגדול. לעקוב ללא הרף אחר הסימנים הנקרים בדרכינו, על עורנו, בקירות הסדוקים. על החול יצר האדם גבולות של מדינות, כללים של נימוס. אך אלה אינם מחייבים את מסע הגילוי, את מסע התהייה. בל יבלמו את דחף הנשימה לחפש פשר, מוצא. ולהיוותר ספקנים כלפי כל אחד, אפילו כלפי עצמינו. אין לסמוך על איש. אולי מסתיר הוא רמז חשוב לפיצוח, אולי יחמוק ויותירנו תוהים בערפל.
שתי קבוצות אומללים יש בעולם. אלה הפשרנים המסתפקים בקיים ואין בלבם תאוות מסעות, ואלה הרואים בכל זה משחק שהבגרות יפה לו. ולעיתים כלל אינם יודעים כי אומללים הם. ואני, באוחזי בגלימה המשובצת ובמקטרת, אין תשובות ברורות בפי, ומתיק לתיק כבדות רגליי. אך על מצבתי לא אסכים שיחרט כי חדלתי מלנסות. גם אם לא תפוענח התעלומה. גם אם אשוב בסופה כאלכימאי תשוש אל מחוז ביתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה