רק פרייארים

רק פרייארים מסתפקים במילים. גם אם הן ארוכות, ויפות ומלאות משמעות. לעולם יהיו הן צרות ופשוטות מדי כדי לתאר ולהביע את מה שבאמת מתחולל. מביני עניין אמיתיים, שחשוב להם להסביר ולהראות ולהוכיח, יצמידו למילים החשובות שלהן ציור קטן. ואולי תמונה. חיוך, קריצה, חיבוק. ישקלו להמחיש את הצעד שלהם בריקוד. יציעו להסביר את טעמם בתבשיל שירקחו במטבח. יעדיפו לגעת במקום להחמיא, להתמסר במקום למסור ולברוח. שפה, כך מבינים הנבונים במיוחד, היא אינה רק מילים. אלה משמשות רק כאבני בניין בסיסיות, בסיסיות מדי, שלכל היותר מעצבות את השלד הקורא לנו ליצוק עצמינו לתוכו. רק פרייארים יפספסו את ההזדמנות.


רק פרייארים קמים בכל יום באותה השעה. מכניסים את עצמם לקוביות של זמנים, ורואים את השמש באותן זוויות. הייתכן כי אינם סקרנים להריח טעמה של זריחה? לגלות כיצד נראה הרחוב שלהם כשהוא צבוע אחרת? ואולי משום שהורגלו בלוח זמנים מחייב כל כך, נסתתרה דעתם מקסמי התבל? אולי בכלל פספסו את הטיסה למקום אחר, והמסע המופלא שלהם הוחמץ משום שיצא לדרכו בזמן שעדיין ישנו? הנוסעים האחרונים וודאי מסתכלים על במיטתם, ישנים, עם חיוך חמוץ של שמחה לאיד. "פרייארים", וודאי מלחשים בליבם.


רק פרייארים לנצח יישארו כאלה. לא ילמדו ולא ישתנו. לעולם לא יעזו, לעולם לא יצמיחו רגשות ושאיפות חדשות שיקציפו את שלוותם ויחדרו את סורגי שגרתם. ואולי, זה בגלל שאיש אינו טופח על כתפיהם ומסביר. איש אינו מנסה לחלץ אותם מסחרור תעוקתם. במיוחד לא בלילה, כשהם נוחתים בנוחות על משכבם. מכבים את האור ושוקעים בדממת דמדומים. בדיוק כמו אחיהם הפרייארים - לבד.