בחנות קטנה ברחוב הראשי של העיר יושב איש מבוגר ששערו לבן אך נטוע איתן בפדחתו הקשישה. בחוץ סערת גשמים גועשת, אנשים מרחפים כמטריות, והוא אף אינו מציץ לעבר חלון הזכוכית הגדול. רק לעבר מכונת התפירה ממוקד מבטו והוא שקוע במלאכתו ביסודיות של שעון קוקיה. כשאני חולף שם ומעז להביט, אישה מבוגרת בדיוק יוצאת את החנות. היא תשוב בעוד מספר ימים להשיב את שהותירה שם. הוא מאשר ואינו מרים מבט. ושניהם כמו מתעלמים כי הרחוב השתנה פלאים בשלושים השנים האחרונות, וכי הסצנה המתרחשת בין שניהם כאילו מוקרנת מעולם אחר, חיים אחרים, נטע זר בתוך מציאות הריאליטי המשתוללת מסביבנו ובתוכנו. אני מביט בהם בחמלה נוסטלגית, ואז משנה כיוון. במבט שני, הרי מצבו של התופר לא יכול היה להיות טוב יותר. הוא מקצוען של ממש, ויודע מלאכתו. הוא מסייע לרבים, ומנציח את צעירותם. הוא מקיים אורח חיים פעיל ויצרני, אינו רודף אחר הטרנד החדש. ידיו יציבות ומבטו בוטח. תופר ולא תפרן, חייט ולא חוטא. וחדה היא המחט שבין אצבעותיו.
בפינת הרחוב המקביל יושב קבצן על כסא מאולתר שבין השלוליות. בידו האחת שלט מאולתר שכל שיפור בו יפגע בפרנסתו, ובידו השנייה כלבו הנאמן, שותפו לעסקים. אנשים חולפים ועוברים, ורובם מתעלמים. אולי מתקשים לראותו דרך המטריות, אולי ממהרים. קר לי בשבילי וקר לי בשבילו, ומשהו ברעד הזה מצליח לחדור. אך במבט שני, פשוטים הם חייו של האיש. הוא נושם את הרחוב ולא את המקלדת, הוא צמוד כל היום למי שמחזיר לו אהבה ונאמנות. הוא אינו טרוד בהשקעות המחר ובשגיאות האתמול. הוא אינו עוטה מסכות ודימויים, ואינו מתיימר לענוד כותרות לא-לו. הוא משנה מקומו כל יום, חווה אתגרים והזדמנויות חדשים. ולעולם אינו מתאכזב, כי מזמן איבד ציפיותיו. הוא אינו זקוק לשלטים ותעודות להתהדר בהם. חתיכת קרטון תספיק. בינינו, זה כל מה שצריך.
שני אנשים הולכים תחת שמיים גשומים בקור מקפיא בבגדים קצרים, וגביע גלידה בידיהם. הם משוגעים, קבע חבר המושבעים. ובמבט שני, לא נותנים הם לאיתני השמיים לחרוץ גורלם. הם אדוני הקרקע, ולהט החשק הרגעי שבהם ימיס את מעטה הכפור שחותרת לכפות עוד עונה חולפת.
ואנחנו? כמה חכמים אנחנו, כמה צודקים אנחנו, כמה יפים. כמה מוקפי אהבה ותמיכה, כמה מנוסים ומסורים ואחראים ומלומדים, כמה משקיעים ומרוצים ונחוצים, וחרוצים. כמה חשובים. כמה טובים. ובמבט שני?
בפינת הרחוב המקביל יושב קבצן על כסא מאולתר שבין השלוליות. בידו האחת שלט מאולתר שכל שיפור בו יפגע בפרנסתו, ובידו השנייה כלבו הנאמן, שותפו לעסקים. אנשים חולפים ועוברים, ורובם מתעלמים. אולי מתקשים לראותו דרך המטריות, אולי ממהרים. קר לי בשבילי וקר לי בשבילו, ומשהו ברעד הזה מצליח לחדור. אך במבט שני, פשוטים הם חייו של האיש. הוא נושם את הרחוב ולא את המקלדת, הוא צמוד כל היום למי שמחזיר לו אהבה ונאמנות. הוא אינו טרוד בהשקעות המחר ובשגיאות האתמול. הוא אינו עוטה מסכות ודימויים, ואינו מתיימר לענוד כותרות לא-לו. הוא משנה מקומו כל יום, חווה אתגרים והזדמנויות חדשים. ולעולם אינו מתאכזב, כי מזמן איבד ציפיותיו. הוא אינו זקוק לשלטים ותעודות להתהדר בהם. חתיכת קרטון תספיק. בינינו, זה כל מה שצריך.
שני אנשים הולכים תחת שמיים גשומים בקור מקפיא בבגדים קצרים, וגביע גלידה בידיהם. הם משוגעים, קבע חבר המושבעים. ובמבט שני, לא נותנים הם לאיתני השמיים לחרוץ גורלם. הם אדוני הקרקע, ולהט החשק הרגעי שבהם ימיס את מעטה הכפור שחותרת לכפות עוד עונה חולפת.
ואנחנו? כמה חכמים אנחנו, כמה צודקים אנחנו, כמה יפים. כמה מוקפי אהבה ותמיכה, כמה מנוסים ומסורים ואחראים ומלומדים, כמה משקיעים ומרוצים ונחוצים, וחרוצים. כמה חשובים. כמה טובים. ובמבט שני?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה