"איפה זה, אני חייב להראות לכם".
4 אנשים מבוגרים, 2 זוגות חברים ככל הנראה, יושבים בשישי בערב בבית קפה ברחבת בזל. הם כל כך נהנו מהאוכל ומהשתייה, ובכלל כאן הכי כדאי לשבת כי ברוטשילד סתם עמוס, ובמיוחד עכשיו. והפיצה הייתה טעימה וגם הסלט, ולא יקר, ונעים כאן לשבת ולפטפט. ואנחנו אוהבים גם את היפנית כאן ליד שפעם בכלל הייתה מול הבית שלנו ליד הסופר, אבל אז הוא עזב לכמה שנים ליפן וחזר לכאן. לא כולם אוהבים יפנית אבל בשבילנו זה מעדן.
אמנם ארבעה אנשים, אבל רק שניים מדברים. הוא מספר בגאווה גדולה את כל מה שהספיק השבוע, והאישה ממול מסכימה ותומכת. בני הזוג שלהם שותקים ומקשיבים, מחכים שישאלו אותם משהו. אבל ההמתנה לשווא, והשיחה נמשכת.
"אני רוצה להראות לכם את זה, ולא מוצא", אומר וממשיך להתעסק בפלאפון.
"דרך אגב, חתמת בסוף על המסמך?", היא שואלת. כנראה עובדים יחד. "לא, אני לא חתמתי ואני גם לא אחתום". ולא סתם הוא בדירקטוריון, שנדע. הוא לא חותמת גומי. לא סתם הוא בבנק כבר עשרים שנה. הוא נזכר איך כשהגיע אמרו לו שתוך זמן קצר הוא יוכל להיות מנהל סניף. ומי בכלל חשב ללכת לעבוד בבנק הזה באותה תקופה, זה הרי היה בניגוד לאמונות שלנו. והלכנו ביחד, ותראי מה קרה בסוף. את מכירה את יאיר? מאיפה את מכירה אותו? יאיר היה זה שהביא אותי לבנק. היה איש טוב יאיר. בטח איש טוב, היא אומרת לו. ועכשיו כשאני כבר בדירקטוריון אני כבר לא זוכר מה היה פה קודם. כן, אבל עוד כמה חודשים אני פורש. מה זאת אומרת למה? נגמר החוזה. על החוזה של 2006 הייתי חותם בלי לחשוב פעמיים, אבל על זה אני לא מוכן עד שאני לא מקבל את הפרטים. ואמרתי את זה להם מההתחלה. ושתדעי, שגם אריסון מסכימה איתי. בטח שמסכימה.
נשמע לה שהוא צודק, והיא אומרת לו. שבה ואומרת לו. והם מסכימים עכשיו שניהם.
"אני בטוח ששמרתי את זה כאן, ואני לא מוצא את זה במייל", הוא במסך הקטן של הנייד. "למה כל פעם שמחפשים משהו לא מוצאים?", הוא מהרהר בחוקי הטבע.
"דרך אגב, חידשת את המנוי שם בפילהרמונית?", בטח שחידשה. חידשה מייד. ולסדרה שהיא לקחה הפעם קוראים סדרת מוצ"ש, וזה בגלל שכל הקונצרטים בשבת בערב. ולא, היא לא ידעה שיש עוד סדרה ושמפרידים אותן לסדרות בצבע סגול ובצבע לבן. היא פשוט אוהבת ללכת בשבת, והיא לא תוותר על זה. הוא עדיין מתלבט אבל היא חושבת שכדאי גם לו לחדש. וגם שימהר - כי הכרטיסים נחטפים שם.
הם היו אתמול בסרט ההוא, החדש, זה שכבר זכה בפרסים לפני שהגיע לקולנוע. הביקורות די קטלו אותו, אבל בהחלט סרט סביר ולא מרגישים בכלל-בכלל איך שהזמן זז. אבל הוא פחות טוב מהסרט שהם ראו בשבוע שעבר, ומחר הוא שכח שהוא הולך עם הבנות להופעת טנגו. זאת אומרת, לא שכח שהבנות הולכות, אבל ברח לו מהראש שהוא אמר שילך איתן. זה משתלם המנוי הזה בקולנוע לב, אבל אין כמו תאטרון. בטח שאין, היא מסכימה. רק לא אוהב ללכת להצגות כבדות מדי. ואם כבר חנוך לווין אז שיהיה פשוט ולא מסובך. לא הצגה משוגעת, את זה הוא פחות אוהב. שיהיה פשוט ומצחיק, כדי שלא ירדמו.
"הוא כבר מהצהריים רצה להראות להם ולא מוצא. אולי הוא מחק?"
הילדה מתקשרת. היא בדרך חזרה מהים, וביקשה שיכינו את השירותים. אבל אולי היא רוצה להצטרף אליהם? הם כאן בקפה. היא גם יכולה לבוא לבית של החברה ולהשתמש בשירותים שלה. החברה צוחקת, ואומרת שזו תהיה בעיה. שואלים למה והיא מסבירה שיש להם 4 שירותים בבית ושצריך לבחור. הם מחייכים והם אומרים שזה לוקסוס. וגם המילה לוקסוס היא סוג של לוקסוס. בסוף הילדים מחליטים לא להגיע ולעשות פיפי כבר בשירותים של ארומה. ואף אחד לא יכול להאשים אותם.
"טוב, אני מצטער, אני לא מוצא".
"מה רצית להראות לנו?"
"שלחו לי מייל, עם תמונה מאיזה אתר. נסתבר שצילמו אותנו בהפגנה ביום שבת. הלכתי עם הילדים. הם הכינו שלט: לצאת מהשטחים זה צדק חברתי. תמונה מאוד יפה".
"זה סלוגן מאוד מוצלח", היא אומרת.
"בטח מוצלח", הוא מסכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה