יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

אקורד צורם

כבר כמה ימים שהשיר הזה לא יוצא לי מהראש. נדמה כי כולם מכירים אותו, אחד הנדושים והשחוקים שיש לנו במאגר הלאומי. כשכתב חנוך לווין את "חיה לי מיום ליום", וודאי לא תיאר כי יהפוך תוך זמן קצר לאחד השירים המושמעים. אלא שמרחק רב מפריד בין הציניות המהדהדת במילות השיר לבין הלחן הקליט והנדוש המלטף את סרפדי הבתים בביצוע הנפוץ. אני מכוון לביצוע אחר, נשכח, שביצעה במקור תיקי דיין. כמה עצב ובדידות טמונים בביצוע ההוא, שיש בו כדי לחבר אותי באמת אל כל סימן פיסוק בטקסט המקורי.


אני מבקש לנסות ולמצוא את הביצוע המקורי הזה באינטרנט, בעיקר כדי לשמוע פעם נוספת ואולי גם לצרף קישור זריז לכאן, ולא מצליח. הרבה מאוד גרסאות של הלחן המוכר, ואף לא אחת של הביצוע הקסום הזה של תיקי דיין. ואולי דווקא בגלל זה אני כל כך מחבב אותו, דווקא משום שהוא נדיר וקשה להשגה.


ואולי זה בכלל בגלל היעדר ההרמוניה שבביצוע הזה. התווים מסרבים להסתדר בשורה כבמסדר. הם אינם מצייתים לחוקי הפופולארי ומייצרים גוון אחר, שונה. הכאב וחוסר הסימטריות של הדוברת ניכרים גם במוזיקה. העובדה כי תיקי דיין מעולם לא הייתה זמרת, מתיישבת היטב בצרימות הטונים. השיר הזה בא לחשוף באזנינו כאב, מפלח וחד. הוא אינו זקוק לרבגוניות הקשת כדי להחליק במורד הגרון. הוא נועד לשרוט ולפצוע.


הסימטריות מרגיעה את הנפש, אך שבירתה מחייה אותה. היא יוצרת תזזית נחוצה בים שקט מדי, מערערת מוסכמות שיש לנפץ, אמיתות שצריך לשקר, שקרנים שצריך לשכר. כמה מרגיעה הבהייה הבלתי מוסברת בבלתי-מושלם, בחריג המתלקח למול נוף בהיר ומאורגן. כה מעוררת ומחייה המחווה הזו, עד כי כלל לא גיבשתי מבנה סדור לטקסט הנכתב כאן עכשיו. החרגתי אותו מהשגרה, ניפצתי אותו כאן למול המסך. בשבילכם להתבונן. בשבילי להירפא. זוהי צרימת-סיום של חסד, שונות שיש בה יופי, חריגה שמהללת את הקיום.


אומרים שהשמש שלנו, בוערת כבר מיליון שנה. 

כמה יכול לבעור אדם. 
ובסך הכל בשביל מה? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה