זה בטח מתחיל בדקה. לכאורה דקה לא מוגדרת, לא מודעת, אבל בעצם דקה מאוד מסויימת. הדקה הראשונה בחייך בה לא היה לך אכפת. פתאום התפנתה לך דקה שלמה בחיים, באופן בלתי מתוכנן. אתה הקדמת או מישהו איחר, ומצאת את עצמך מעל הזמן. ובמקום לעשות עם זה משהו, בחרת לבהות.
ואני בכוונה אומר בחרת כי זה כל כך במקרה שזה חייב להיות מתוכנן. ואני בכוונה אומר לבהות כי זו המילה הכי קרובה בעברית למצב הריקני והסתמי והמנותק הזה שבו מניף אדם דגל לבן בפני קיומו ושוקע בתוך ריק. לא מדובר במסע מסעיר בחלל הפנימי. גם לא חשבון נפש או הרהורי בריזה ברוח הזמן. שקיעה מיידית למצולות הכלום כאבן שאינה חפצה בהופכין.
והרי ברור, שאין בכך שום פסול. ראוי לו לאדם להישכח מפני עצמו מפעם לפעם. הבעיה היא כמובן בהשלכות. במה שיתרחש בפעם הבאה.
כי אם דקה חולפת בך במהירות כזו ומרחפת ללא מאמץ מעל מדרונות יסורי מצפון, מהן כבר חמש דקות. חומש קליל של בועה בוהה נטולת מכאובים, דהייה נטולת דאגות. והאם הזינוק בין תענוגות החמש וחדוות העשר נורא כל כך?
ומאז המצאת התמימות לא נחזתה היתממות ענוגה יותר מזו של שעה תמימה, המפלסת דרכה לבטח בפרצות הנעימות שהותירו אחיותיה הדקיקות. ומפה לשם, התור ארוך בשערי הבהייה. יום רודף יום רודף שבוע. כל נתח זמן זכאי לדין רודף בפתח שממת עולם.
וכך, אתה שעצרת רק לרגע, תמצא עצמך מתמוסס לרסיסי אשמה וחרטה. והזמן שהיה רעך הצמוד, לא יעמוד לצידך עת שיבה. ומה שהתחיל בדקה נטולת מהות, באותה הדקה יסתיים. אמנם, רק דקה. אבל מוטב תחסוך אותה לעצמך. לך, צא ולמד, שתה ואכול, עד כפי יכולתך. שמור גזרתך שמחה. לא דקה.
מאז שפרסמת פוסט זה רציתי להגיב כיון שהדבר נוגע לליבי מאוד. התרשמתי שאתה סבור שאין מקום לו לאדם לבהות רגע או שניים בחלל הפתוח וכי התנהגות זו היא מגונה בשל היותה מכלה את הזמן הקצוב גם ככה שיש לו לאדם. ובכן, בקשתי היא להגן על תופעה זו אשר חולפת לה אט מן העולם, ולא, כוונתי אינה למראה המבט המזוגג מול מסכים אלא למבט הסתום והלא מפוקס שיש לו לאדם שכל כולו התבוננות פנימה.
השבמחקאת התמיכה המחקרית לעניין אביא מתוך הידע המוגבל (אם כי די מעודכן) במחקר נוירו-קשבי, הגורס כי מערכת הקשב הינה רשתית ומחולקת ל3 תפקודים מרכזיים: סריקה/רדאר, קשב ממוקד ומצב מנוחה שהוא לב הסיפור. במצב זה המוח כלל לא במנוחה ופועל ללא לאות באופנויות שאנחנו לא מבינים לגמרי. דפוס פעולה דומה של המוח נמצא בעת פעילות מדיטטיבית.
עד כן עובדות ומכאן רק תיאוריה. יש הסוברים כי במצב זה נבנה הself שם גרה היצירתיות והיוריקה. זהו מצב של קשב חופשי, נטול מודעות, עכבות, זמן וגבולות. זוהי חווית הבהייה: התפוררות הגוף והself לתוך החלל מסביב. מתוך התמסרות זו פעמים רבות צומחים הרעיונות ומתגבשות המחשבות הכי מקוריות שלנו בחיים.
עניין נוסף, חשוב לא פחות קשור ליכולת להיות לבד. יכולת זו שהיא מהחשובות לשם בריאות נפשית גם כן משתקפת בעשייה הפסיבית של הבהייה שכן האדם יכול להפליג בדמיונותיו מבלי לחוש בכאב הבדידות ומבלי להזדקק לפעולה אקטיבית שתסיט תחושות אלו.
לצערי הבהייה היא תופעה הנעלמת מן העולם ומוחלפת בפעולה של צפייה במסכים שיש אנשים המתבלבלים להחשיב אותה לבהייה, אף על פי שאין דבר בין השתיים.
המלצתי היא לבהות, בין אם בזמן נסיעה כשאינך נוהג (במקום להביט בנייד) ולהניח לרגע את הספר ולתת למילים להספג בבהייה בתקרה, להמתין בחדר ההמתנה ולא לעלעל במגזינים. להתמסר לריק ולגלות ששם דרים "קצת דמיון ומחשבה חופשית".
יפה. אני מזדהה, ומבטיח לבהות יותר.
השבמחקוחבל שאנונימי.