אם ובתה יושבות יחד לארוחת בוקר צנועה, והן דומות במראה ובדיבור ובמבט. ומשוחחות בלהט ובקצב בריא, ושתיהן צעירות, גם הצעירה וגם המבוגרת. רק קמטים עבים, עמוקים, שחרט הזמן והניסיון בבשר האם, מסמלות את קו הגבול בין החדש והישן. ומלבדם, אין גבולות על השולחן הזה, רק חברות של בוקר, מתובלת בפתיחת ותעוזה. האם מייעצת היכן כדאי לקנות בגדים בפראג, והילדה מסבירה שספק אם תצליח לשוטט ברחובות אחרי לילות חסרי שינה ורוויי שתייה. והיא נענית בחיוך סקרן, בדיוק זה שציפתה לו.
פתע נקטעת השיחה והילדה מצמצמת עיניים מול האם. "את יודעת, תני לי לחיות את החיים שלי בעצמי. לעשות את הטעויות, לקבל החלטות. את יכולה לתת לי כסף או לא לתת, להיפגש איתי או לא, אבל את החיים שלי רק אני מנהלת. אני אעשה מה שאני רוצה ומבינה". והפעם, האם אינה מגיבה. רק שותקת. אולי נבוכה מהעוצמה והכנות של המילים, שחלחלו גם ליושבים סביב. אולי פגועה, או כועסת. אולי נזכרת בערגה בצעירותה, אז גם היא הטיחה משפטים מסוג זה. אולי מתגעגעת, או מתחרטת. אך עתה היא בעיקר שותקת. מקפיאה חיוכה. גם נשימתה נבלעת בדממה. לאחר מספר שניות היא מעיזה לשוב ולדבר, מחליפה נושא באצילותה.
אולי זה רק תעתועים של אור וצל, או גלי הדמיון, אבל לרגע נדמה היה לי שחלק מקמטיה מעמיקים מעט, חודרים פנימה לתוך הבשר החי. ואולי גם נוספו אחרים, חדשים וטריים, בין קווי העיניים לגבול הסנטר. אלו לא המילים הקשות שמספיגות בה את סימני הזמן. לא קורות הניסיון המטיח בפניה צלקות. אלו השתיקות האלה, השתיקות המוחלטות. אלה החוטפות לתוכן את המילים שכל כך חבל שלא ניתן לאמרן, את הרגעים החולפים שאין להשיבם. אלו הן הדאגות שיוותרו צמודות לדופן הלב, שלוחות האהבה הבלתי ממומשת. אלו הן השתיקות שמקמטות אותנו. מחכות שיהיה בנו האומץ להיפתח מחדש, או לנצח יחרצו בבשרינו אותות דממה.
שתי צעירות יושבות בבית קפה, שתי חברות. רק הקמטים מגלים את סוד השתיקה. וזה כל מה שאפשר להגיד. ואני, על אמי אני חושב. ומתי בפעם האחרונה שוחחתי איתה באמת. ומנסה לשחזר תווי פניה נגד עיניי ותוהה, מה מבשרות לחייה. מה מבקשות היו ללחוש אל אזניי, לשאול. ומתי לאחרונה קירבתי שפתיי אליהן כמסמל כי מוכן עוד לשמוע.
פתע נקטעת השיחה והילדה מצמצמת עיניים מול האם. "את יודעת, תני לי לחיות את החיים שלי בעצמי. לעשות את הטעויות, לקבל החלטות. את יכולה לתת לי כסף או לא לתת, להיפגש איתי או לא, אבל את החיים שלי רק אני מנהלת. אני אעשה מה שאני רוצה ומבינה". והפעם, האם אינה מגיבה. רק שותקת. אולי נבוכה מהעוצמה והכנות של המילים, שחלחלו גם ליושבים סביב. אולי פגועה, או כועסת. אולי נזכרת בערגה בצעירותה, אז גם היא הטיחה משפטים מסוג זה. אולי מתגעגעת, או מתחרטת. אך עתה היא בעיקר שותקת. מקפיאה חיוכה. גם נשימתה נבלעת בדממה. לאחר מספר שניות היא מעיזה לשוב ולדבר, מחליפה נושא באצילותה.
אולי זה רק תעתועים של אור וצל, או גלי הדמיון, אבל לרגע נדמה היה לי שחלק מקמטיה מעמיקים מעט, חודרים פנימה לתוך הבשר החי. ואולי גם נוספו אחרים, חדשים וטריים, בין קווי העיניים לגבול הסנטר. אלו לא המילים הקשות שמספיגות בה את סימני הזמן. לא קורות הניסיון המטיח בפניה צלקות. אלו השתיקות האלה, השתיקות המוחלטות. אלה החוטפות לתוכן את המילים שכל כך חבל שלא ניתן לאמרן, את הרגעים החולפים שאין להשיבם. אלו הן הדאגות שיוותרו צמודות לדופן הלב, שלוחות האהבה הבלתי ממומשת. אלו הן השתיקות שמקמטות אותנו. מחכות שיהיה בנו האומץ להיפתח מחדש, או לנצח יחרצו בבשרינו אותות דממה.
שתי צעירות יושבות בבית קפה, שתי חברות. רק הקמטים מגלים את סוד השתיקה. וזה כל מה שאפשר להגיד. ואני, על אמי אני חושב. ומתי בפעם האחרונה שוחחתי איתה באמת. ומנסה לשחזר תווי פניה נגד עיניי ותוהה, מה מבשרות לחייה. מה מבקשות היו ללחוש אל אזניי, לשאול. ומתי לאחרונה קירבתי שפתיי אליהן כמסמל כי מוכן עוד לשמוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה