ללא כל סיבה מיוחדת

"כתב אישום חמור הוגש בבוקר יום שישי נגד שלושה צעירים המואשמים בהריגתו של ולדימיר ספיבק בערב ראש השנה במתחם הבילויים בראשון לציון. מכתב האישום עולה שספיבק, חסר בית בן 47, הוכה למוות על ידי שלושת הצעירים ללא כל סיבה מיוחדת מחוץ למועדון סנוקר בעיר". 

מה שהפריע בעיקר לשופטים שהתבקשו להאריך את מעצרם של הצעירים האלה, הייתה קלות הדעת והשרירותיות של מעשיהם. לא היה נימוק משכנע, סיבה טובה במיוחד למעשה הרצח. הוא נעשה ללא היגיון, נטול טיעונים משכנעים. סתם כך.

ולדימיר ספיבק, בן 47 במותו, היא חסר בית - ללא כל סיבה מיוחדת. איש לא יודע מהיכן הגיע, ומה בכלל עשה באותו לילה במתחם הבילויים בראשון לציון. איש לא הכיר אותו ולא הבין כיצד קרה שהפך כך למחוסר כל, שנאלץ להתגורר ברחוב. אף אחד לא הכין מענה עבורו לחורף המתקרב, או ניסה להבין היכן מתגוררים בני משפחתו (בהנחה שהם קיימים, ובהנחה שהם מתגוררים). ולדימיר ספיבק חי כתעלומה, המשתווה רק לתעלומת מותו. שניהם, חלפו ביעף, ללא כל סיבה.

קריין הטלוויזיה דיווח - ללא כל סיבה מיוחדת - על הגשת כתב אישום נגד רוצחי ולדימיר ספיבק. קשה להבין מדוע טרח עורך המבזק הקצר למקם את הדיווח הזה בפתח המהדורה. הרי אף אחד מהצופים אינו מכיר את ספיבק, וספק אם מישהו מזהה את תמונתו. הוא גם אינו חשוב, וכמותו יש אלפים פזורים בינינו. הרוצחים הם טיפשים ושיכורים, ובלאו הכי סיימו את חייהם. טוב לא יצא מהם, וספק אם אי פעם יצא. תנחומינו למשפחת ההרוגים ולמשפחות הנאשמים, וחבל שלא השכלנו וחבל שלא טיפלנו וחבל שלא סיכלנו - אבל לא בוכים על קבצן שהלך, ועל אחת כמה וכמה - ללא כל סיבה מיוחדת.

רצח הוא רצח. לעולם לא יהיה נימוק שיצדיקו. נטילת חיי אחר לא תוכל להיחשב לגיטימית בשום עילה. כשחזרתי הבייתה אתמול בלילה, ראיתי שבפתח הבניין שלי הונחה ספה מרופטת, ועליה נשמט אדם עם עיניים עצומות, כנראה ישן. הבוקר כבר לא היו שם. חשוב וכדאי לחפש "סיבה מיוחדת" לדברים בחיים. אסור להיכנע לאדישות הממכרת. אבל מוטב, כך נדמה לי, להתחיל בדברים הראויים באמת להסבר.

על שירים עצובים וחופות שמחות

קבוצת ילדים עומדת על במה מאולתרת ברחבת דשא ובטון, עמודי מקרופונים מחלידים מולם. טקס יום הזכרון בתנועת הנוער, כיתה י"ב. רוב הפלאפונים על רטט, קולות שבורים מהדהדים, דקת דומייה. השיא, כמו בכל טקס, דווקא בשירים. ציפייה בקהל לגלות מה יבוצע השנה ועל ידי מי. שתיים ניגשות לקדמת הבמה עם ארשת חודרנית, על סף המאשימה, ונותנות קולן: "אם תלך, מי יחבק אותי ככה", הן שואלות, ואנחנו נדרשים לדמיין את האלמנות הבוכיות יושבות לבדן בעמדת השכול, מפללות בשפתיהן את התהייה הזו, ודרכן מסמלות את מחיר האובדן הלאומי כולו. אבל זה פשוט לא עובד. השיר יפה, נוגע ללב, אבל הקשר בינו לבין יום הזיכרון מקרי בהחלט. זה שיר שמדבר על פרידה של בני זוג, ועל געגועים לקשר רומנטי חולף. הסיבה לבחירתו איננה פרוזאית - המוזיקה עצובה באופן מספק. עם המילים אפשר לשחק, כל עוד המנגינה נוגעת ללב. יתרה מזאת, מי שבחר במרגול לשיר את "עץ ירוק מפלסטיק" בטקס יום הזיכרון האחרון בכיכר רבין הוכיח לכולנו שאפילו לא חייבים להתייחס לטקסט. תנו לנו רק מבט נוגה, צלילים בסולם כואב, והדמעות יזלגו. חסר לכם שלא, רומז המבט של מרגול.

"כולם דיברו סביבי בחופה", היא מספרת, ואני לא מופתע. כי הרי גם בחתונות האחרונות שאני נכחתי בהן, הבחנתי שבניגוד לעבר החופה כבר אינה מהווה את מוקד הערב. בחלק מהחתונות מקבץ קרובי משפחה וחברים הצטופפו ליד מאהל הבד, בעוד רוב האורחים ניסו לגייס כוסית אחרונה של משקה לפני סגירת הפאב או השלימו פערים עם חברים שהושבו בשולחנות רחוקים. הטקס המרגש הזה של החלפת שבועות וטבעות ושבע ברכות הוא תוספת לוואי חביבה להפקה מורכבת ומסובכת בהרבה, הנמדדת באיכות האוכל, סגנון השמלה ועליצות הריקודים. אנחנו לא ממש מקשיבים לתסריט החופה כי הוא לא מעניין אותנו, ולכל היותר משני לסיפור האמיתי. בבוקר שלמחרת, נקטלג את האירוע לפי פרמטרים שטחיים, ונשווה בין החתונה של אמש לחתונה של החודש שעבר. אנחנו לא באמת צריכים להתאמץ לזכור מה אמרו זה לזו בני הזוג. את מה שחשוב לזכור מהחתונה הצמדנו באותו ערב לדלת המקרר.

חלון הראווה של סטמצקי לא הותיר לי ברירה - מבצע מיוחד: 1+2. על כל ספר שתקנו, תקבלו שניים נוספים במתנה. כנהוג ברשת הארורה הזו, האותיות הגדולות החביאו מאחוריהן פרטים קטנים אך חשובים, שלימדו כי המבצע תקף רק לספרים מסויימים שהונחו על שתי במות במרכז החנות. כדי לחסוך לכם טרחה אגלה לכם את הסוף - לא היה שם (כמעט) שום דבר איכותי במיוחד. תכסיס נוסף שנועד להזמין אותנו פנימה כדי שנקנה ספרים שאנחנו לא זקוקים להם, ובמקרה הטוב יותר נרכוש על הדרך דיסק חדש או ספר מחוץ למבצע. אכזבתי הביאה אותי לפאתי החנות, אל מדף השירה. החזקתי בידי את ספרה של אחת המשוררות החביבות עליי. "אני לא מבין למה חוברת כל כך דקה עולה כל כך הרבה כסף", אני שואל את המוכרת. "יש כאן 10 שירים וזה עולה יותר מ-80 שקלים!". היא לא מתבלבלת ומשיבה לי מייד: "דווקא אתה אמור לדעת שעל איכות צריך לשלם", עונה בלי בושה, "וחוץ מזה - מי אמר לך לבוא לסטמצקי?".

פעם נהגנו לזלזל בדוגמגישות - שמשתמשות בחיצוניות שלהם כדי לפלס דרכן לעולמות תוכן רדודים. היום הפך העולם כולו לדוגמגישה, שאחרי שהדימוי שלה בולע בשנייה אחת את שאריות התוכן שלה, הוא הולך לשירותים ומקיא. ואנחנו, בעקבותיו, אוהבים שירים שנשמעים לנו עצובים, מדברים בחופות, וקונים בסטמצקי.

הבלוג הזה לבן, עיצובו פשוט. גם כשאעדכן את סגנונו, אקפיד על המאפיינים האלה. המוקד כאן הוא הטקסט, מוצג בגופן קטן ובצפיפות, והשחקנים הראשיים הם הרעיונות. אני מביט על המילים האלה, חלקן מוזרמות דרך דפי פייסבוק עמוסים וצבעוניים, וחש צורך עז להתחייב: לעולם לא אחייך יותר בתמונות. אם תקלוט אותי העדשה ברגעים נדירים של שמחה, אברך על התיעוד. אך לעולם לא אמתח שפתיים ואחשוף שיניים כשרוחי במקום אחר. תקוותי היא שבכל תמונה יתועד בצורה המדוייקת ביותר הלך רוחי כפי שנשקף בפניי. שאלו יהיו רסיסי הזיכרון שיונצחו באלבומים. כשאביט בהם, וודאי אתאכזב מדכדוך המבט, אבל אדע - כי שלי הוא. ושלא עשיתי דבר וחצי דבר כדי לטשטש את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

ניתוח פשוט

הוא הביט בה במבט מהורהר, מרוחק, ועם זאת מלא בטחון ואמפתיה.

היא נראתה טרודה, כמעט מבועתת. שנאה כל רגע מזה.

היא ניסה לחייך, וייעץ לה להירגע.

היא התרווחה בזהירות בכסא הצונן.

כששלף את הפנס הקטן היא פערה את פיה. והוא החל להאיר לה לבפנים. וזה הרגיש לה כמו האור בקצה המנהרה, שחודר אליה ומנסה למלא אותה, להציף לה את כל החללים.

זה נמשך כמה שניות, ואחר כך עוד כמה שתיקות והחלפת מבטים. ספק אנחה, ספק שיעול, והבשורה הבלתי נמנעת.

"אני יודע בדיוק מה זה".

היא עצמה עיניים, מכינה עצמה לגזר הדין.

"זה הבינה. כמו להרבה אנשים בגילך".

"בינה?", ניסתה למחוק את הסיטואציה בשאלה רטורית.

"כן. בסך הכל בינה".

"מה לא בסדר עם הבינה שלי?", תיחקרה.

"הבינה שלך בסדר גמור. היא פשוט יושבת כרגע על העצב".

"אתה בטוח?", בחנה מקצועיותו ונחישותו.

"לגמרי. ראיתי מליון מקרים כאלה. העצב חשוב והבינה מתפרצת. קורה לטובים ביותר", ניסה כנראה להרגיז.

"אז מה עושים?"

"מה אפשר לעשות.. עוקרים!"

"עוקרים את מה?"

"את הבינה. אין ברירה. אחרת זה ימשיך לכאוב".

"ואין פתרון אחר?"

"שום פתרון. זה כבר צומח ויוצא. צריכים לעקור"

היא שותקת. ולראשונה גם סוגרת את הפה.

"אבל הבשורות הטובות הן", הוא מרעיף עליה אופטימיות מזוייפת, "שאפשר לעשות את זה במקום".

"כלומר... עכשיו?"

"ממש כאן ועכשיו".

עשתה עצמה מתלבטת לכמה שניות וסיפרה לו את כל שעל ליבה: "לא"

"מה זאת אומרת לא?"

"לא. לא מוכנה"

"אבל את לא מבינה, זה הנוהל הרגיל!"

"לא אכפת לי מנהלים, אני לא מסכימה"

"אז מה תעשי?"

"אני רוצה שזה יישאר ככה"

"ככה? במצב הזה? אבל זה מסוכן!"

"לא אכפת לי"

"את לא מבינה! המצב הזה רקוב מהשורש!"

"אני מבינה, ואני רוצה שזה יישאר ככה"

"אבל למה? את יכולה להסביר? אם את מפחדת אני יכול להבטיח לך שהסיפור נעשה בהרדמה גמורה. את לא תרגישי דבר. להפך, אני מבטיח לך אדישות גמורה גם לפני וגם אחרי"

"אני לא מפחדת. להפך".

"אבל אמרת שזה כואב לך!"

"נכון, זה כואב ומציק. כבר תקופה ארוכה".

הוא נאנח בייאוש וחיכה להסבר שירגיע אותו. היא לא איכזבה.

"תבין", היא אמרה ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם הגניבה חיוך קטן, "אני אוהבת שהבינה שלי יושבת על העצב. זה מוצא חן בעיניי. זה מרגיש לי נכון. יש כאלה שהבינה שלהם יושבת על סיפוק עצמי, או שאיפות גדולות, אבל אני מאוד מרוצה מהמיקום הזה. דווקא מהכאב הזה אני מרגיש שאני מתפתחת, שאני זוכרת מה המחיר, שאני נלחמת. מכאן אני מבינה באמת את הערך האמיתי של החיים שלי, את האחריות המוטלת עליי לממש אותם. רק מכאן".

כל כך הרבה שנות לימוד, ואף לא מילה אחת בפיו.

"גם אם המחשבה הזו תוביל בסוף להחלטה בלי שיניים", היא נשבעה לעצמה, "אני שלמה איתה". אמרה, נעמדה, אספה את עצמה ואת חפציה, מלמלה להתראות עם העיניים ויצאה.

מעולם לא הרגישה נבונה כל כך. כמה שזה כואב...

מצפים

...כוכב מוזר, ומוזרים האנשים האלה שעליו. מנוצחים בידי הזמן, אך מסרבים להכיר בו...

ויסלבה שימברוסקה

אנו מצפים את חיינו בקרום דק ושקוף של אדישות תהומית, המיועדת לבודד את פגיעות הנפש שלנו מנזקי העולם החיצון. כל תכליתה הוא להגן עלינו מפני פגעי הזמן, מכאובי האכזבות וצריבת הכשלון. מאחוריה, נותר מבטינו חלול והמום. ככל שאנו מנותקים יותר, כך תחושת הבטחון נוסכת בנו שלווה של תמימות, שומרת עלינו נושמים.

אנו מצפים את הריקנות שלנו במעטה שרירותי של סיבות, גורמים, אמתלות, הסברים ותירוצים המתלכדים יחד לסבכה מסועפת וסדורה. היא מייצרת עבורינו סדר בתוך הכאוס שאנו חיים בו, מתחמת כל מופע אקראי לתוך משבצת ייעודית, נותנת סימנים ואותיות במשפטים חסרי פשר, מלחימה מילות קישור סתמיות לחלקי פאזל תלושים. הכל - כדאי שלרגע לא נחשוד שקיימים צירופי מקרים בעולם הזה. לא כל שכן בחיינו שולנו, הבנוי לתלפיות.

מצפים את עורנו בדוק מריר של תחושת קורבנות המעוורת אותנו מלראות את מלוא פאר הנופים והחוויות הנסתרים מאחורי רכס האילוצים. מזכירים לעצמינו שהמכאוב הוא גזירה, וגוזרים ממנו עוד האשמות וקיטורים לרוב, עד כי לא נותרים בנו חללים להכיל נשימה אחת עמוקה של אוויר שתלכוד בשניה אחת את כל אוהבינו, את כל ההזדמנויות, את כל המסעות הבלתי ממומשים. זו בדיוק הנשימה האחת שהייתה נחוצה לנו טרם הטביעה, רגע לפני החנק.

ועד שיגיע הדבר שיכול באמת לחלץ אותנו מכל זה, שיעורר את הלב וישחררו מגלמודיות דוממת ומדממת, אנו יושבים. בוהים. ומצפים.