לוחמים אמיתיים דווקא בוכים

אומרים לנו לא להאדיר את העבר, שגם פעם היה כאן מסובך. ובעיקר אומרים לנו להתרחק מהנוסטלגיה הפוליטית. גם המנהיגים אז היו מושחתים ומוטים, גם שם טבל החזון באינטרס.

הראש מבין אך הלב מסרב להיכנע.

אולי זה בן גוריון שבראיונותיו הישנים היטיב להסביר: איני מאמין בהכרח בשלום אך לא אזנח המאמצים לקדמו. הוא אולי לא חיבב ערבים, אבל חיבתו ליהודים לא הניחה לו לפסוח על המאמץ ולו בעבור סיכוי קלוש. הוא לא היה שמאלן או ימין, גם לא חף היה מפוליטיקה קטנה. אבל חזון ודרך הייתה בו, והתברך העם בתושייתו.

מעט מנשגבות ליבו מצאתי במכתב שכתב בשנת 1957 להורי צעיר שהשליך רימון אל הכנסת והביא לפציעתו: "אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעדים טובים ולאהבת ישראל". מספרים שהתעורר במיטת חוליו בבית החולים והכתיב את המילים. כיאה למנהיג שהרשה לעצמו לחלום, ויותר מכך לטשטש מעת לעת את הגבולות הבוהקים מדי בין הריאליה והאידיליה.

ואני שומע גם את מילותיו הכתובות של מנחם בגין שהצהיר: איני יכול עוד. לעיתים, מצליחות שלוש מילים לקפל בתוכן את כל האומץ והיושר והכנות הראויים והנחוצים.

ואני שומע, חזק וברור וכואב, את יצחק רבין. מודה שעשה טעויות בעקבות התפטרותו מהכהונה הראשונה. מעיד על נכותו הרגשית בראיון אנושי ומרגש בשחור לבן. נוטל על עצמו אחריות מלאה לכשלון חילוצו של וקסמן. מדבר על כרסום דמותה הערכית של המדינה דקות לפני שנרצח.

הם לא היו מושלמים, והפוליטיקה לא הייתה זרה להם. הם עשו טעויות, ולקו גם בצביעות, וחטאו באנושיות.

ובכל זאת, בפעם הבאה שמפצירים בכם לא להתאהב בנוסטלגיה, התעקשו בקנאות: באמת היה כאן טוב יותר. הגון, וראוי, ואמיתי, ואנושי יותר. והיום זה כבר לא כך, ואולי כבר לא יהיה. מי שאינו בוכה בגעגועים ביום השנה לרצח רבין אינו מבין כמה הפסדנו. מי שאינו לופת באומץ נחוש בשולי הנוסטלגיה לא מבין שמגיע לנו יותר, לא יחבור למלחמה הכי גדולה וחשובה ונכונה - ומסוכנת - שכל תכליתה להחזיר לעצמינו את שנרצח. אולי הדמעות ינקו את העיניים וירטיבו את הלב ויעוררו זרעים צרובים תחת הקרקע. לוחמים אמיתיים דווקא בוכים, כי אחרת ישכחו בעבור מה.

משל הפולנטה

עם כל העיסוק בארועי הטרור, וציון יום החזרה לעתיד, ושבוע רבין, כמעט ושכחתי ממשל הפולנטה. אבל אי אפשר לשכוח מהמשל הזה, כי בעצם הוא קשור לכל השאר. כל מה שקרה השבוע הוא חלק מזה, כל מה שקרה החודש כבול אליו, מה שיגיע בחודש הבא נובע ממנו.

המשל של אפלטון החל במערה, אבל משל הפולנטה מעודכן. הוא מעדיף מסעדות. הוא מספר על ההוא שהזמין במסעדה נחשבת מנה של פולנטה כי זה נשמע יוקרתי וזר. ואז, הבחור שלידו, אנין טעמים, חוזר באזניו על ההסבר האירוני על אודות מוצא הפולנטה. והרי פעם קמח התירס הזה נפל כמנת חלקם ויומם של עניי הכפר, שלא יכלו להרשות לעצמם יותר. והיום, אין מסעדת יוקרה שאינה מכבדת עצמה בצנצנת פולנטה ראויה, שמקבלת פתע טעמים ודימויים ומרקמים חדשים.

ולמי שפספס, זהו בדיוק המשל. צלחת האספסוף עוד תוגש בהיכלי הארמון ומשקה האלים יוקצה בידי פשוטי העם. גיבורי האתמול לא יוזכרו מחר. תנועת הנוער האידיאולוגית תהפוך לשדה פלירטוט. כותרות העיתון לסאטירה של עצמן. בניינים ייקרסו וייבנו מחדש כמו סדרי עדיפויות. הדרישה לכבישים תהפוך את הטבע הנצחי לזכרון זמני. אפילו הגשם כבר לא מבקר כמו פעם. המצפון הדרים, המזרח התמערב, השקיעה זורחת יותר מתמיד. עולם לא כמנהגו נוהג. כבר נשלל מזמן רשיון הנהיגה העצמאי שלו. הוא רתום כעת כקרון משא אחרי קטרי הון ומסילות שלטון, ופולט עשן סמיך שמטשטש את האופק.

ואתה, הולך ברחוב, ושומע קבצן שר בתמימות שירי מולדת שמאסת בהם בילדותך. אבל היום משהו בהם נוגע בדפנות חדשות בך, וגורם לך להסתכל על חייך במערבולת של פספוס ובלבול וחרטה. מה נהיה מהעולם, מה נעשנ מהמדינה, וממך, מה איתך. כאילו כבר אינך האדם שחשבת שאתה.

ברגעים הראשונים אולי לא תבין מה התרחש. אולי תחשוד שזה משהו שאכלת. אולי זו הפולנטה.

חד כצייד, צמא כנווד

צעירה בשנות העשרים פרצה בבכי מר בעקבות נזיפותיה של דיילת. לקול מחאות הנוסעים האחרים היא הורדה בכוח מהטיסה של חברת תעופה אמריקנית. בדיעבד, התברר כי מדובר בחוסר הבנה. היא אולי תתבע, ואולי יתנצלו. כך או אחרת, הארוע כולו תועד והופץ ברבים. לכולם דעות והערות.

ועכשיו מתעוררות שאלות כמו איך ולמה ומי וכיצד ויש עיסוק בן דקותיים בארוע. כיאה לכתבה המופיעה בצמרת העמוד באתר נחשב בעיתוי פופולארי.

אבל לא מדובר בארוע. ואין כאן חדשות. והדעות אינן מעניינות. והשאלות לא חשובות. ולכל אחד מאיתנו ארעו בשעה האחרונה עניינים ותקריות מעניינים יותר, שלא תועדו. ובכך נחסכו מאיתנו דעות ההמונים.

בכל רגע מכוונת מצלמה אל חלקי סיפורים, ומאחוריה חלקים גדולים וחשובים יותר שאינם מסוקרים. כי המצלמה קטנה מדי, וצהובה מדי. והצופים הפכו בדיוק כמותה. ותאבונם ניזון במקרה הטוב ברסיסי הסיפור ובמקרה השכיח באפיזודה איזוטרית קלת משקל ודעת. כזו שתגרום להם לחשוב שסעדו אך תותירם רעבים למנת האוויר הבאה מבית היוצר של רדידות העת, של אווריריות העט.

אם טובים אנחנו בשאלות והערות וחקירות במדעי הזוטות, חובה עלינו כי נפגין למען הגדלת המצלמות. מהסכין אל משפחת המחבל, ממסיבת העיתונאים אל שיקולי ההחלטות, מאזלת היד אל המאמצים והלמידה, מהייאוש אל ההצעות לפתרון. האינטרס המשותף של המדינאים והתקשורת הוא להאכיל אותנו בכפיות קטנות ושטוחות, ממותקות בסוכר צהבהב. כדי שלא נגדל. אבל אנחנו חייבים לחדד שיניים טורפות ולנעוץ אותן בבשר החי, לחדור עד לשד העצמות ולהגיע בכוח נחוש אל העיקר. זה לגמרי לא פשוט. כדי להגיע לאמת זקוקים לחדות של צייד, צמא של נווד. לפחות אינכם לבד.

אמש כשהילכתי ברחוב

אמש, כשהילכתי ברחוב, עצרתי לכמה רגעים ובהיתי בזגוגית חלון הראווה של חנות הספרים. ואחר כך, כשהמשכתי בדרך, ניסיתי לאתר בדעתי את פשר העצירה. אולי, רציתי לחזות מקרוב בגווני דף חלק שנפתח, מבטיח ומאיים כאחד, והמילים טרם הצטופפו בו. או אולי חיפשתי כריכות מוכרות, שיהיו לי עוגני פלדה באוקיינוס רחב ולא מוכר. ואולי, חיפשתי בחלון את עצמי. להיזכר איך זה נראה מבפנים. ופתע נצטיירה לי ההשתקפות הרגעית הזו כבבואה מדוייקת להפליא, משורטטת ביד סופר. אדם, מהלך ברחוב העיר בשעת לילה מאוחרת, טרוד מחשבות ותהיות ואשמה. רגליו מושכות הלאה, ליבו עוצר. להתבונן בחטף בסיפורים הישנים והחדשים, להתעטף במגן דק של שפיות טרם השיבה לסערה. כן, את עצמי חיפשתי ומצאתי בזגוגית. כספת מחשבות נעולה ברחוב סואן. ואז המשכתי ללכת. נעשה מאוחר.