כמו עץ המובן מעליו, ומאמין המובן מאליו, כך חודרים קרני שמש ראשונות עם שחר לאישונים מבינים. אל גוף המבין שמאוחר, ובאורח מובן מקפל מפרקיו ומטלטליו אל עוד יום של עבודה.
זה מובן שצריך לצאת מוקדם ככל שיתאפשר. ומובן שהחופש טוב לבריאות. ואולי רק טוב לבריות, שאינן מפנימות טעמה החיוני של עבודה נחרצת עד אין קץ. והקץ בכבודו ובעצמו, גם הוא מובן. ולכשתגיע העת תועמק ההבנה בו, ובנגזרותיו, ובגזרותיו.
מובן לגמרי שמוטב להימנע מלחזור על הטעות החוזרת, המחזרת על פתחיה המפתים של נטייתך לכאב עצמי. ומובן לגמרי פתרון התרגיל המסובך שעשית לעצמך, ובין פיתולי חישוביו הפסקת לחשוב על עצמך.
החיים כל כך מובנים בכל כך הרבה מובנים. והם פתורים לפניך עד שגם אתה חש פטור. ובעיניך עוד זוכר מבטים מבינים של מכרים רחוקים, אילמים בעלטה. ובבואתך מטשטשת בים עד שלא ניתן עוד להבחין.
ואתה נשטף חרטה על כל ההבנה הזו. על הפספוס הגדול של הרגעים הקטנים. על שלא התרגשת מן המובן מאליו. מאוחר מדי, לא מובן.
