כולם צודקים

הבעיה האמיתית בעולם היא שכולם צודקים. אתה מבין, כולם. בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל. כולם תמיד צודקים, ואפילו צודקים מאוד. ויש אפילו כאלה שמרוב שהם צודקים הם כבר חולים. ויש שהצדק שלהם העביר אותם על דעתם. ויש שמרוב שהם צודקים הם כבר בקושי נושמים.

חלק מהאנשים אוהבים שהצדק בצידם משך רוב שעות היממה. אחרים אוהבים שהוא נושב מעליהם. חלק מעדיפים להיות מעליו, וחלק מקפלים אותו ושמים בכיס. כל אחד איך שמרגיש לו צודק.

האנשים שאתה מכיר כולם צודקים, וגם אלה שאינך. האנשים שמסכימים איתך בוודאי צודקים. אבל גם אלה שרבת איתם. כל החיים מלאי צדק, אבל גם המתים. הם צודקים במנוחת עד. אלה שכאן וגם אלה ששם. החברים, המכרים, האחרים, כולם מתבוססים בצדק נצחי ובלתי יתואר שצובע בהם כל חלקה טובה וצודקת.

הבעיה האמיתית בעולם היא שכולם צודקים. אתה מבין, ככה זה חייב לעבוד. ואתה, אל תתחכם עכשיו. שב לידינו ותצדוק לך בשקט. כך עושים כולם, בצדק גמור. כולם כאלה כאן, כולם. בוא. תצטרף. אל תטעה.

עוד רגע

הרגע הבטוח ביותר בחייך מתרחש כשאתה בן שלוש ומשוכנע עד עמקי נשמתך הרועדת שיש מקור של רוע אורב תחת מיטתך. אתה קורא להוריך והם מגששים ושוללים את החשש. אתה יודע שאינך לבד והרוע האפל תחת מעקב ופיקוח. אתה מצליח להירדם בבטחה.
הרגע המפחיד ביותר בחייך הוא ההבנה שההורים כבר לא שם, אך הרוע כן. ועתה עליך להביסו לבד, פן יאחוז בגרונך בעת שינה.

הרגע המסעיר ביותר בחייך הוא הפעם הראשונה שהעזת לעלות על רכבת שדים. הדי האומץ הולמים בחזך ומעוררים חרטות אך אתה כבר קשור ואחוז שילהוב וממתין לתחילת המסע. אתה לא צורח בהקפה הראשונה, אבל אתה מחייך. גאה בתעוזתך.
הרגע הדהוי ביותר בחייך הוא הנסיעה היומית למקום העבודה. לו רק היו עליות ומורדות בדרך השגרתית הזו אל המשרד.

הרגע המלהיב בחייך הוא מסיבת יום הולדת בבית ספר יסודי, עטירת מתנות והפתעות. המאכזב ביותר הוא הגילוי שימי ההולדת נמשכים גם אחרי גיל עשרים, ואינם נעשים פשוטים יותר.

הקסום ביותר הוא טיול מרהיב שעשית אז. והוא נותר כזה כי לא טיילת שוב.

מעורר התקווה הוא החלום שחלמת. בצבעים עזים של נופים ורגשות. והוא עודנו מחפש רגע לחבור אליו. אולי יבוא עוד רגע. אולי יבוא.

איש הכמעט

לפעמים יצא אל הים הפתוח מבלי להימרח. הם אמרו לו שזה מסוכן והוא התעלם. כמו ביקש לקרוא תיגר על השמש ולהזמינה לדו קרב נטול סיכוי. לא לחצוץ ביניהם במסכים שמנוניים. אם מבקשת היא לחרוך את עורו, לפצוע בו כוויות, שתועיל נא ותעשה כן. לפחות ירגיש.

באמצע הרצאה אחז כלי חד והחל לחרוט על עורו. לא הניח לכך עד שבקעו טיפות דם מידיו ונאלץ לצאת מן החדר. בכל פעם שהביט על ידיו החבושות חייך. סיכם בסיפוק כי עשה דבר מה ממשי, שתוצאה נבעה מכוונתו. והיה בכך כדי מתן מהלומה למילים המכובסות ששצפו שם בחדר לחינם. לפחות הוא שינה.

הרהר לעיתים בפעם שהגיף את התריסים ונעל את הדלת ונכנס למיטתו למשך שבוע. רק בתוכה ידע בוודאות היכן הוא נמצא. כל כך הרבה מוצרי ניווט הותקנו סביבו, כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת נותר תוהה בנוגע למיקומו. חושד שנשאב גם הוא למפה וירטואלית, שהותקנו בה חברים חייכניים.

כששמע ברדיו שיותר טוב כלום מכמעט, חשב שזה ילדותי. החיים זה עולם של פשרות וויתורים. אין מי שיש לו הכל. כולנו מלהטטים בין עדיפויות ומשאבים. אך ככל שקרא יותר כך הפסיק להתפשר וחיפש את האמת. ככל שידע יותר מילים התפעם מעוצמתה החודרת של השתיקה. ככל שקיבל יותר הודעות השתוקק לביקורים. ככל שהבין יותר העדיף לנגן. ככל שזכר ביקש לשכוח. ככל שהעמיק חלם להרגיש.

החל לבוז לתוכניות והבטחות שנרקמו רק כדי להיפרם. הקשרים האלה שהסתבכו בין החוטים לכדו אותו ברשת קורי עכביש שבה כל אחד נטרף לבסוף. תכופות על ידי עצמו.

מעטפת הכמעט הזו הפכה את האוויר על כוכב הלכת לדליל ועכור. התקשה לנשום בחוץ, הזיהום הכביד על ראותיו וצרב בעיניו. לא אכפת היה לו שייחשד בהתנשאות. העדיף לראות עצמו כרופא, ועסק רוב יומו ברקיחות סודיות שאוכסנו בעלטה. כשימצא את הנוסחה המדוייקת יציעה גם להמונים. אך עוד רחוק היום והמגיפה מתפשטת. ההמונים מתמכרים. והוא עדיין לא הרגיש את הפתרון. לא בטוח שהוא בדרך. בינתיים הוא כמעט.

חי רק פעם אחת

אדם חי רק פעם אחת.
אבל נולד פעמים רבות. בכל מבט תמים של אהבה ללא תנאי. בכל עת בה זוכה להעניק, לשנות במגע ידיו נתיב חיים אחר. כשרעיון חדש נברא במוחו ונגלה אל העולם יש מאין. כשהוא סולח בלב שלם. כשהוא מוצא עצמו בתוך אהבה, והיא בתוכו. כשהוא מתעורר בבוקר לצליל חיוך של הגשמה. כשהוא שר בקול צלול בפני אחרים. כשהוא שומר חלק מחלומותיו לזמן עירנות. כשהוא עושה בלא בתמורה.

אדם חי רק פעם אחת.
אבל הולך לעולמו פעמים רבות. כשנשבר לבו. כשהופכות עיניו יבשות. כשנתפס הוא בשקר ואינו מצליח להיחלץ. כשנודד הוא במדבר ומצפנו סדוק ותקול. כשנשימתו מבקשת להימלט מרוב תעוקתה. כשהאדמה נפערת תחתיו והוא נכון להיפער בה. כשבודד הוא. כשיבש מעיין חלומותיו. כשהוא עושה בלא תכלית.

ואני, נקברתי כבר פעמים רבות. בלילות סופה בהם כבו לי מאורות הדרך ואבדה לי הדרך הבייתה בעודי ספוג דמעות ורחמים. ובכל זאת קרבו אנשים אליי, מוכרים וזרים, שבראו אותי מחדש, הדליקו אור בחלונם. ובזכותם נמשכה לי הדרך. נמשך מעגל החיים.

אדם חי רק פעם אחת.
לא כפי שתוכנן ונשאף.
והוא מת ונולד לסירוגין.
אך יוסיף ללכת כל עוד יאמין
שאיפשהוא ביום הסגריר הזה
מישהו, משהו, מחכים
מתים שיבוא,
שיוולד איתם שוב.