ביומי הראשון בצבא, עוד טרם לבשתי מדים, הוטח בנו: "ראו עצמכם אחראים". ממשיכי דרכם של השוגים הידועים לשמצה. נצר לדור שכשליו מהדהדים בזכרון הלאומי עד עצם היום הזה, שמבוכתם אינה מוצאת מחילה בבתי השכול. שלושים שנים אחרי המלחמה, הונחת עול כבד על כתפיים צעירות. וגם כשהתבגרו הנערים, עוד כבד העול.
ולימים התבהר כי אין ניצב הכשל המודיעיני על כס הנאשמים לבדו. ידיים שהושטו נתקלו בחומת שאננות. הזדמנויות זכו להתעלמות בוטה. תהילת נצחון קרב הומרה ביהירות מדינית, שסכנותיה חמורות ממלחמה. וגם לקחים אלה מהדהדים מן המלחמה ההיא. כמו ניצבים כתף אל כתף המצביא והמדינאי ויודעים בליבם כי נושאים הם אחריות משותפת להבטיח חיים. כי השלום אינו כמיהת נביאים, מלאכה סבוכה היא. מחייבת היא תבונה מדינית במוחות גנרלים, ועוז הסתערות בלבבות מנהיגים.
בשבת הקרובה נתאסף בחולצות לבנות בכיכר, כבר שמונה-עשרה שנים אחרי. וכמו באופן סמלי מתקשרות המחשבות על המלחמה ההיא עם הרצח הזה. יחד מייצרות תהייה על עילות הלחימה. יש שנדרשת היא, במחירים כבדים. אך באותה הנחישות בה פונים אנו להבטיח קיומינו מול אויבינו, כלום נעצור להבטיחה גם בבית?
עם כל הביקורת והמחלוקות, הדור שלי אוהב את המדינה הזו. מחוייב לה, נאמן, מסור. בבגדי אזרח או במדים, בחולצות לבנות או בסנדלים, אנו נחושים להגן על קיומה, על ערכיה, על מורשתה. בדיוק כפי שהוטח בנו אז לפני עשור, אנו רואים עצמינו אחראים. לכך שלא ימותו כאן, ולכך שיחיו כאן בשוויון, ובצדק ובאהבה. ודווקא משום שהאחריות הזו מוטלת על כולנו, היא כבדה במיוחד על כל אחד בנפרד. ולנו לא נותר אלא להתכבד בכבדותה.
ולימים התבהר כי אין ניצב הכשל המודיעיני על כס הנאשמים לבדו. ידיים שהושטו נתקלו בחומת שאננות. הזדמנויות זכו להתעלמות בוטה. תהילת נצחון קרב הומרה ביהירות מדינית, שסכנותיה חמורות ממלחמה. וגם לקחים אלה מהדהדים מן המלחמה ההיא. כמו ניצבים כתף אל כתף המצביא והמדינאי ויודעים בליבם כי נושאים הם אחריות משותפת להבטיח חיים. כי השלום אינו כמיהת נביאים, מלאכה סבוכה היא. מחייבת היא תבונה מדינית במוחות גנרלים, ועוז הסתערות בלבבות מנהיגים.
בשבת הקרובה נתאסף בחולצות לבנות בכיכר, כבר שמונה-עשרה שנים אחרי. וכמו באופן סמלי מתקשרות המחשבות על המלחמה ההיא עם הרצח הזה. יחד מייצרות תהייה על עילות הלחימה. יש שנדרשת היא, במחירים כבדים. אך באותה הנחישות בה פונים אנו להבטיח קיומינו מול אויבינו, כלום נעצור להבטיחה גם בבית?
עם כל הביקורת והמחלוקות, הדור שלי אוהב את המדינה הזו. מחוייב לה, נאמן, מסור. בבגדי אזרח או במדים, בחולצות לבנות או בסנדלים, אנו נחושים להגן על קיומה, על ערכיה, על מורשתה. בדיוק כפי שהוטח בנו אז לפני עשור, אנו רואים עצמינו אחראים. לכך שלא ימותו כאן, ולכך שיחיו כאן בשוויון, ובצדק ובאהבה. ודווקא משום שהאחריות הזו מוטלת על כולנו, היא כבדה במיוחד על כל אחד בנפרד. ולנו לא נותר אלא להתכבד בכבדותה.
