יום שישי, 4 באוקטובר 2013

ארבעה באוקטובר

ביומי הראשון בצבא, עוד טרם לבשתי מדים, הוטח בנו: "ראו עצמכם אחראים". ממשיכי דרכם של השוגים הידועים לשמצה. נצר לדור שכשליו מהדהדים בזכרון הלאומי עד עצם היום הזה, שמבוכתם אינה מוצאת מחילה בבתי השכול. שלושים שנים אחרי המלחמה, הונחת עול כבד על כתפיים צעירות. וגם כשהתבגרו הנערים, עוד כבד העול.

ולימים התבהר כי אין ניצב הכשל המודיעיני על כס הנאשמים לבדו. ידיים שהושטו נתקלו בחומת שאננות. הזדמנויות זכו להתעלמות בוטה. תהילת נצחון קרב הומרה ביהירות מדינית, שסכנותיה חמורות ממלחמה. וגם לקחים אלה מהדהדים מן המלחמה ההיא. כמו ניצבים כתף אל כתף המצביא והמדינאי ויודעים בליבם כי נושאים הם אחריות משותפת להבטיח חיים. כי השלום אינו כמיהת נביאים, מלאכה סבוכה היא. מחייבת היא תבונה מדינית במוחות גנרלים, ועוז הסתערות בלבבות מנהיגים.

בשבת הקרובה נתאסף בחולצות לבנות בכיכר, כבר שמונה-עשרה שנים אחרי. וכמו באופן סמלי מתקשרות המחשבות על המלחמה ההיא עם הרצח הזה. יחד מייצרות תהייה על עילות הלחימה. יש שנדרשת היא, במחירים כבדים. אך באותה הנחישות בה פונים אנו להבטיח קיומינו מול אויבינו, כלום נעצור להבטיחה גם בבית?

עם כל הביקורת והמחלוקות, הדור שלי אוהב את המדינה הזו. מחוייב לה, נאמן, מסור. בבגדי אזרח או במדים, בחולצות לבנות או בסנדלים, אנו נחושים להגן על קיומה, על ערכיה, על מורשתה. בדיוק כפי שהוטח בנו אז לפני עשור, אנו רואים עצמינו אחראים. לכך שלא ימותו כאן, ולכך שיחיו כאן בשוויון, ובצדק ובאהבה. ודווקא משום שהאחריות הזו מוטלת על כולנו, היא כבדה במיוחד על כל אחד בנפרד. ולנו לא נותר אלא להתכבד בכבדותה.

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

בחלומות

אגדה אורבנית ידועה מספרת על הורים שאיבדו את ילדם באתר שעשועים ענק בארצות הברית. לאחר שדיווחו למנהלי הפארק, חשו בלחץ ובתכונה רבה בקרב צוות האבטחה. האתר כולו ננעל, פעילותו הופסקה,והמבקרים הוצאו באופן מבוקר אחד אחרי השני מהשער הראשי, שם נצפו על ידי ההורים המודאגים.

"ייתכן שבנכם נחטף על ידי כנופיית סוחרי ילדים שפעילים באזור באחרונה", נמסר להם. בלשים מנוסים הסבירו שהחוטפים כנראה התאמצו לטשטש את מראה הילד: גילחו את ראשו, החליפו בגדים. "תסתכלו למטה, רק על הנעליים". נסתבר שהחוטפים תמיד מפספסים במידת הנעליים ולכן משתדלים לא להסתבך איתם. וכך הפכו הנעליים לפרט המסגיר, המציל, של כל מקרה חטיפה.

אני לא יודע אם הם מצאו את הילד בסוף. בעצם, אני בכלל לא בטוח שהסיפור הזה קרה. ובכלל,  הוא נשמע מטופש. מי שמתכנן לחטוף ילד ימצא נעליים. עם שיטות הזיוף המתקדמות של היום גם תווי פנים וטביעות אצבעות אינן מבטיחות זיהוי מושלם. ובכלל, יש כאלה שמתאמצים כדי לטשטש את עצמם. חלקם אפילו לא מבינים זאת.

אבל יום אחד וודאי ימציאו מכשיר שיודע לקרוא חלומות. והוא ישנה את האופן בו אנו מתייחסים לזהותו של אדם. בצאתם של ההמונים מפארק השעשועים של חיינו נביט רק בחלומות, בסודות המודחקים בעלות השמש. רק אז נזהה את צפונות הלב הבלתי ניתנות לשעתוק. רק אז נתעורר ונגלה שהיינו כחולמים, שיש בנו שאיפות נועזות ייחודיות המתדפקות תחת העור, תחת האור, וחולמות להתממש.

הקוד

כשהיינו ילדים לימדנו עצמינו לכתוב ולצייר ואצרנו ספרים ותערוכות. כמו נולדנו בידיעה נחושה כי לא די לנו בתמונות על הקיר ובכותרים על המדף. רוצים אנו ליצור משהו משלנו, לחתום שמינו על חידוש. וניחשנו כי כך עובדים הדברים.

וכשהתבגרנו לעולם ממוחשב, למדנו שפת תכנות. לבדינו מתוך ספרים ובחוגים. פגשנו מילים חדשות, ותחבירים חדשים של משפט, וכתבנו תוכנות ומשחקים. כמו הצהרנו כי אין אנו מסתפקים עוד במה שקיים, ונחושים אנו להמציא פתרונות חדשים ולהתאים את המערכות לצרכינו. לשעבד את הסביבה לגחמות שהתעוררו. וככל שהתמדנו כך הבנו כיצד המערכות הקיימות עובדות באמת, והתחלנו לזהות דפוסים מוכרים מרצדים על המסך. ואל כללי המחשוב נוספו חוקי המדע והטכנולוגיה. ואת כולם ניתחנו כדי לחלץ חוזקות וחולשות והתעקשנו לייעל ולשפר. הופתענו לגלות בתום כל שיעור עד כמה ארוכה עוד הדרך, וסופה רחוק אם בכלל. אך סברנו כי כך עובדים הדברים.

וכשהתבגרנו למדנו פילוסופיה, ופתע נגלה הקוד האמיתי לנגד עינינו. והחלו העיניים לזהות דפוסים גם מחוץ למסכי המחשב והנייד, והראש בהה בקיים ובחולף. החלו לנדוד המחשבות ברחבי העולם ומחוצה לו, ובתוכינו. ומושגים החלו מתפרקים מעצמם ומתחברים מחדש, משחררים אנרגיה של התרגשות, פולטים סם סקרנות ממכרת. הוקסמנו מקדושת הרעיון ומפלאי הוייכוח. התדיינו עם עצמינו ועם אחרים, והכרנו לעומק את שננעל שם כל העת בכספת פנימית. וחשבנו לתומינו שהקוד השלם בידינו, שפוצחה התעלומה, סוד הדברים.

אך עתה, משהשכלנו והתבגרנו, מבקשים אנו ללמוד לאהוב.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

מבכה על בניה

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (תפילתו של הנביא ירמיהו לרחל, ט"ו-ט"ז)


בקצה הפרוזדור המזדחל בפאתי העיר בית-לחם מגדל שמירה גדול. שתי חומות גדולות ומספר שערים קטנים מגמדות את הפוסעים בו. למטה, שרידי אבנים וסלעים המושלכים שם מדי יום. רובם על ידי ילדים, שמוצאים בכך נחמה לשעמום. בקצה המגדל, זכוכית משוריינת פצועת סימני קליעים. מדי כמה שבועות מחליפים כאן הכל, את החיילים, את האפודים, את הזגוגית. רק מה שהכי נחוץ אינו מתחלף.

לעיתים תכופות מגיעות משלחות אורחים (חיילים, אזרחים) לבקר. והן זרות למקום וזרות להתרחשות וזרות לחיילי משמר הגבול שהופקדו לאבטח את המקום. לעיתים ישלפו מצלמה בהתפעלות. נרגשים מן ההזדמנות לצלם זרות, ועל הדרך להעצים את ממדיה.

ניתן לבקר גם במעבר הסמוך, ולהתרשם מסידורי האבטחה והתנועה. יש שם גם תא פיצוץ. איש לא אמור להיפגע מהמתאבדים. כך תוכנן המקום המתוכנן הזה. למות אפשר בו בפרטיות. רק החיים בפרטיות מסובכים כאן.

רש"י מתאר את רחל יוצאת מקברה, בוכה, ומבקשת על בניה רחמים. אך הרחמים מוטלים על קברך, אימנו. על הקברים שפיזרנו בארץ חרושה, עטופי חומות. וכאילו ביקשנו בכך להותיר זכרך בקרבנו, אך בין מגדלי השמירה וקולות הירי את מתה יותר מתמיד. כל עוד אנו עם רגל אחת בקבר אמא, אין תקוה לאחריתך. אל תבכי את בנייך, שובי לחיים. חבקי אותם. הזכירי להם כמה פיללת לתת חיים, כמה קידשת אותם והתייסרת באובדנם. רק מנעי קולך מבכי, ונטשי את קברך. שובי אל בנייך. הם זקוקים למגע ידייך האמהי, להתגבר על חבלי לידה.