דווקא משנה

יום אחד, לא משנה כרגע איזה מהם, הלכתי במהירות באחד הרחובות הסואנים של העיר, לא משנה איזה. מדי פעם הצצתי בשעון הבוהק שלי כדי שזיכרון האיחור ימריץ את צעדיי. אני הולך בנתיב קבוע, כבר זמן ממושך, כדי לחסוך זמני התלבטות. ממוקד מטרה, בין אם ברגל או על האופניים, כדי להגיע כמה שיותר מהר בדרך הקצרה ביותר אל מחוז חפצי, מקום עבודתי, לא משנה למה. איפשהוא באמצע הדרך הבחנתי מרחוק במישהו שתפקידו הוא לאסוף את הזבל מהמדרכה, לא משנה איזה צבע עור. אחת השקיות עפה לו מהיד, והוא הניח את כליו כדי לאסוף אותה. האצתי צעדים, סטיתי מהמסלול, והרמתי לו את השקית. עצרתי, והושטתי לו אותה עם הנהון סמכותי. הוא הודה במלמול ביישני מהול בפליאה צנועה כזו, והמשיך בעבודתו. ואני המשכתי ללכת, עם המבט הזה שלו, לא משנה לאן.

אחד האנשים שאני די מעריך, לא משנה למה, היה מאוד עייף השבוע, מסיבות השמורות עימו. אז בסיומו של אחד הימים, מבלי להרחיב או  להסביר, זרק לי איזה משפט יפה שהייתה בו מחמאה נצורה ותזקיק דלק להמשך. ואני הגבתי במסר קצר של תודה, לא משנה איך. וזה בדיוק מה שהייתי צריך בתום אותה יממה, שהייתה מייגעת מדי.

לפעמים, לא משנה בדיוק מתי, עוברת בי מחשבה זעירה, בהירה ואופטימית, כנורה מרצדת על קיר חשוך. ואני מדמה אותה למסר עתידי, המכיל לפעמים רגשות, פרצופים וחוויות. כאיתות שעבר במכונת זמן אל זמן הווה, רק כדי לבשר לי כמה טוב עוד יכול להיות במרוצת הימים. ואני קוטע את המירוץ המתמשך לשניות חולפות ונוצר את הרגע, רק כדי לנשום אוויר. מלוא החופן. עד שמתמלאות הריאות. ובעצם, לא משנה כמה.

אלה הרגעים הקטנים האלה, ורק הם, שבסוף באמת משנים.

אדוני הסדרן

אני הולך באפלה מוחלטת, בשקט נחוש, מנסה למצוא את דלת היציאה. כפוף ואיטי אני מנסה לא לדרוך על אף אחד בדרך החוצה. זו לא פעם ראשונה שאני יוצא מהצגה באמצע, בשנים האחרונות צברתי אומץ והתחלתי לעשות זאת יותר. הבחירה בין המשך הצפייה הסובלת לבין המפגש עם האוויר הצח הפכה פשוטה יותר, וסייעה לי להשתחרר מכבליי המשפחתיים, שבעבורם הצעד הוא בגידה באושיות הקיום. המשכתי להתגנב לעבר האיש הזקן בחליפה האפורה. "סדרן" הופיע על התג שבדש אפודו, מסגיר לכל את תכלית קיומו וסמכויותיו. 


"אדוני הסדרן, ברשותך אני רוצה לצאת". 


"לצאת??", הוא לוחש בפליאה של זקנים. "אבל למה?" 


"אני רוצה לצאת", אני מסביר ורוטן, "אל תקשה", אני מפציר בו. "זה משעמם אותי כאן, ולפעמים מכאיב, לא מספיק מצחיק, לא מספיק מלהיב. לא בשבילי". 

"מה זה אומרת לא בשבילך?"


"לא בשבילי התאטרון הזה!", אני מתעקש. "אף פעם לא אהבתי הצגות, לא מתחבר כאן למסיכות ולתפאורות, לבימוי ולטקסטים הנדושים האלה. אני מרגיש כאן זר, לא שייך, לא מתחבר. תן לי בבקשה לצאת". 


"אבל הושקע כאן המון זמן ומחשבה", הוא מסביר ומנסה לפתות אותי להישאר.


"זה בכלל לא משנה לי. ואני בכלל לא מוצא כאן את ההשקעה - הרי המוזיקה די חוזרת על עצמה, והסוף ידוע מראש ממש מהדקות הראשונות..."


"אז מדוע כולם נשארים לדעתך?"


"אני לא יודע, וגם לא ממש אכפת לי. חוץ מזה, אלה שיושבים לידי מעצבנים מאוד. הם מרעישים ומציקים, גורמים לי להצטער שבאתי בכלל"


הוא מביט בעיניים שותקות. אני לא מצליח לזהות האם הוא מופתע או פגוע, וקפאונו אינו מספק רמזים.


"טוב, אני מצטער אדוני, אני לא יכול לתת לך לצאת".


"מה?", אני מתפרץ לעברו בזעם, "מי אתה חושב שאתה? אני זכאי לצאת בדיוק באותו אופן בו נכנסתי!", אני תובע במפגיע.


"אז זהו, שכאן בדיוק טמונה הבעיה", הוא פוסק, ואני תוהה לאן זה ימשיך. "אני לא יכול לתת לך לצאת, משום שמעולם לא נכנסת באמת. כבר המון זמן אתה עומד ובוהה כאן בדלת, מתלבט ומתחבט בינך לבין עצמך, וטרם קיבלת את ההכרעה להיכנס פנימה. אתה בעצם - עדיין בחוץ". 


האם יכול להיות שהסדרן הזה צודק? מעולם לא העזתי להיכנס? הייתכן שאני בצד הלא נכון של הדלת? 


משחק הוא עניין מסובך, אכזרי. קשה לנצח. במיוחד כשאתה מגלה שאתה אפילו לא משתתף.

סרט רומנטי

יש המבזבזים את שעות אחר הצהריים היקרות מפז כדי להיכנס לאולמות חשוכים ולצפות בסרט רומנטי. ללא היסוס הם רוכשים כרטיסים מודפסים (ויש המקפידים להזמינם מראש), וממהרים לתפוס מקומותיהם. ובתוכם יש החושבים שהפרסומות המקדימות הן בזבוז של זמן ויש המתעקשים כי הם החלק הטוב בחוויה. ובתוכם יש המעדיפים להצטייד מראש בארגז פיצוחים ויש המעדיפים שלא. ויש היודעים מראש כיצד יסתיים, ויש המתאכזבים בהתחלה, ויש המופתעים בסיום, ויש היוצאים ראשונים ויש הממתינים לאחרונת הכתוביות. יש הצוחקים בקול רם ויש המאופקים. אחדים משבחים, ואחדים מצטערים שלא הלכו לסרט פעולה. יש המרוכזים בסרט ויש המרוכזים באולם, בוחנים את תגובת האחרים, חרדים לתגובותיהם שלהם. חלקם מתפעלים מכישוריו הרומנטיים של הנאהב, וחלקם מיופיה של הנאהבת. לפרקים חשים הם נשאבים לחוויה חד פעמית, ולפרקים מאוכזבים וחשים כי כבר צפו בסרט הזה. ולפעמים העלילה חובקת עולם, ולפעמים מתרחשת כולה בחנות ספרים, בין מדפים מאובקים שבצידם נתקלים מבטים נודדים בבדידות מוכרת. ואם הסוף טוב, מתאכזבים מהבנאליות. ואם הסוף רע, יוצאים עם טעם מר, ומקווים שכך זה בסרטים, ורק בהם, שלפעמים נוטשים את גיבוריהם בלב תשוקתם הבלתי ממומשת. ולאוהבים כלל לא מפריע שכולנו צופים, ומגיבים, ומעירים. כי אהבתם הרי גדולה מהחיים, ומוצדק שנצפה בה כולנו. אולי נרוויח גם אנו שיעור קטן לחיים, שיעור מאלף מהסרטים, על כיצד יכולים להיראות חיינו אם רק נביימם ונערוך אותם בצורה הוליוודית, שוברת קופות.

ואני, אני בכלל לא אוהב קומדיות רומנטיות. אלא אם כן משבח קהל הצופים והמבקרים בתמימות דעים את כישרונו ומזלו של השחקן הראשי, רגע קט לפני שהם מגלים שאני יושב לצידם, שותק ומאושר.

גיבור

הכובש את יצרו, הנושך שפתיו בחוזקה עד זוב דם וחוסם את חולשותיו מלפעפע דרך סדקי העור, החונק ייסוריו בתוך קליפתו, החושק כלימתו, החוצץ בין העולם הקטן שבחוץ לבין היקום הנורא שבפנים. העירני בתשישותו, המאיר באפלתו. המבדיל בין חושך לזוהר, ובין קודש לחול, ובין מי שרצה להיות לבין מי שהוא באמת. 

הנותן לזולת, תחילה את מחשבותיו ואז את רעינותיו, את הגיגיו ואת כוחו, את כתפיו וידיו, את רגליו ואת אישוניו, המשקיע עצמו בשקיעה וזורח עם עלות השחר, המתמסר לטוב ומתלכד בו עד הגדירו מחדש, המרומם חלשים ומגשר בין ניצים ומעצים נחשלים ומגשים חלומות. המעניק את קולו ואת כולו. ללא תמורה.

המעז. לגעת ולדעת ולשמוע ולנטוע ולגדוע. ולהיות שלם. ולהיות קצת כמו כולם. ולהיות הרבה אחר. ולאחר רק להלווייה של עצמך, להתגנב אל השורות האחרונות ולא לכעוס על מי שלא הגיע. אולי הוא לא ידע ולא שמע. אולי גם הוא נוכח בהלוויה של עצמו. ואולי, קבור ונטוש מבלי למות.

החוצה את העיר באמצע היום כדי לעמוד על החוף מול הים. ושם, לנשום עמוק, להרים ידיים בכניעה מצמררת אל האוויר, ולבכות. בלי הפסקה ובלי מטרה. להפוך לנהר של דמעות הנשפך אל הים. בכניעה. בשלווה. בגבורה.